שלג יורד עכשיו בחוץ, וקר.
אני מסתובב לי  במקום, משתגע, מתגעגע.
אני תוהה איפה את, ומה את עושה עכשיו,
האם באמת טוב לך יותר, או שזאת רק אשליה
העתידה להתנפץ.

אני מתגעגע למבט בעינייך הטהורות,
למגע בעורך החמים, לבן כשלג,
לתנועת שפתותיך האדומות, רועדות בקור האוויר,
למראה שיערך החלק, הגולש, הריחני.

אני מביט בתמונתך מבט אחרון,
נושק קלות לזגוגית הקרה,
מחייך חיוך עצוב אל התמונה,
ואת, שם בתוך התמונה,
מחייכת אלי חיוך אילם,
דמעה בודדה זולגת על לחיי,
ומשם אל התמונה,
וקופאת כאשר היא פוגעת בזכוכית.

שלג יורד עכשיו בחוץ, וקר.
זה לילה מקולל,
לילה אפל, שחור,
למרות כל הלובן הפזור ברחובות.

אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי אותך,
היה לילה כזה בחוץ,
בלילה כזה איבדתי אותך,
ובלילה הזה המוות התדפק אל דלתי,
שואל בקרירות אם קראתיו,
ואני, מוקסם מהמחשבה של סוף הסבל,
מסנן בשפתיים רועדות, כן...