בוקר. יום ראשון. בשקט, בשקט, בניסיון לא להשמיע שום רעש עברו
מגפיי מעל אבני המדרכה הרטובות. מימיני קרביץ, משמאלי קיוסק
ובנק לאומי. ממולי הכיכר. כיכר הרוסה, חצי בנויה, הפוכה, מלאה
באנשים עוברי אורח, שדרי טלוויזיה, אנשי "חסד של אמת" בחליפות
שחורות, פועלים שהמשיכו בעבודתם כאילו כלום לא קרה, בהנחת אבן
אחר אבן בבניית הכיכר.

ומה באמת קרה? עשרה אנשים, שאולי היו חברים של חברים או אנשים
שלמדו איתי בכיתה והיו איתי בבסיס ואולי סתם פרצופים שהייתי
רואה או לא רואה בעוברי ברחוב, עשרה אנשים מתים. ושלא נתחיל
לדבר גם על פצועים. קצת מאחוריי עומדים שני חרדים מלפני שולחן
מתקפל ועליו ספר תנ"ך, סידור ועזרי תפילה - כיפות, טלית
והרצועה השחורה שכורכים סביב הזרועות ובאמת שאין לי מושג למה
היא משמשת. תור של גברים, צעירים בעיקר, משתרך לפניהם. מוזר,
אך אני, לאחר אירועים כאלה, לא חשה שום זיקה לדת ואף לא רצון
להתקרב אליה. הצורך להתפלל קיים תמיד, אך אני מתפללת בלב;
ואפילו שפתי נוגעות במילים, מעולם לא שיננתי תפילה כתובה מראש.
מילים כגון אלה מעולם לא נתנו לי כוח ולא חיזקו את עמידתי.

עצב עמוק מלווה אותי. העצב לא התחיל עכשיו, הוא בא בהדרגה. כמו
צל הוא נלווה אלי. אני עוצמת עיניים לרגע וכשאני פוקחת אותן
אני מדמה שאת כל האנשים שהולכים פה בכיכר מלווה צל שחור. העצב
מכה בכולם. כולם סופגים אותו עם המבט שיש להם בעיניים, עם
האוכל שהם אוכלים ועם האוויר שהם נושמים. העצב הזה הוא חלק
מאתנו, מההיסטוריה שלנו, מעצם הווייתנו.

אני עוצמת שוב עיניים והפעם כי השמש מסנוורת אותי. איך? אני
שואלת את עצמי ללא קול. איך יתכן שתהיה כזאת שמש מחממת ושמיים
כחולים ונקיים? הרי האוויר אמור לסעור את האובדן, הרוח צריכה
להיות עזה ולהעיף את המחסומים שהמשטרה הציבה ואת הכובעים
השחורים ואת המצלמות והמיקרופונים מידיהם של אנשי רשות השידור
ולגרום לאנשים לראות את האמת. ומהי האמת? האם יש אמת אחת? לא,
אין מי שיענה על השאלה שלי. לעד תישאר עומדת כי אין איש שיש לו
תשובה אחת ואין צדק אחד ותפילה אחת.

לכל אחד היום אמת משלו. זה חושב שצריך להרוג את כל מי שלא
יהודי וזאת בטוחה שרק אם נישא וניתן מספיק כולם יתרצו. זה חושב
שיש לשים גדרות הפרדה בינינו ובינם, ויש מי שחושב שצריך להפיל
את האשמה על האמריקאיים ולתת להם לעשות את העבודה השחורה.

בינתיים, העצב שורה. לא ראיתי היום ולו איש אחד שעיניו לא היו
מוכות עצב. אפילו נערות צעירות במכנסיים צמודים עד כדי חנק
ועקבים אסטרונומים שדיברו בהתרגשות בטלפון הנייד הקרינו. בד"כ
הייתי כועסת עליהן. איך הן יכולות לדבר על המסיבה שהייתה ביום
שישי באותה נשימה עם האזכור? ועכשיו איני כועסת. הרי זו דרכו
של עולם וזאת דרכם של אנשים. אם זה לא קורה לך או לאנשים
קרובים ביותר אלייך, זה לא קיים. אנשים, ככל שיהיו עצובים, לא
יידעו את הכאב עד שהכאב יקפוץ עליהם ויחבוט בהם במכה. הם לא
יבינו. הם ינסו, זה ברור, אבל לא יבינו. ועכשיו אני חושבת, במה
אני יותר טובה מהן, מהנערות האלה, שאני קמה בבוקר ומתארגנת כדי
ללכת לעבודה ותוהה אילו בגדים ללבוש - אם הג'ינס הזה יתאים
לחולצה הזאת, שתתאים לסוודר המסוים הזה, ועוד. אני חושבת מה
לאכול היום ובאיזו שעה כדאי לי לצאת להפסקה ואם להתקשר אל ר'
ולשאול אותו אם עדיין, למרות כל מה שקרה הוא רוצה להיפגש ואז
אני חושבת על הבד הרך של מכנסיו ועל המבט הצוחק בעיניו.

ופתאום אני מתנערת מכל המחשבות הזוטרות האלה ותוהה איך הנחתי
לעצמי להגיע לכך, ומענישה את עצמי במחשבות קשות - אל לך לשים
את עצמך מעל כולם כי כולם שווים בפני המוות וכולם שווים בפני
החיים. בסופו של דבר זה מה שקורה. וזה מזכיר לי שורה מספר
שקראתי על איש שעומד למות ופוגש את המוות, שניות לפני ומנסה
להסביר לו שילד ילד כדי שתהיה לו תקווה לעתיד.
"הרי מה יש בעתיד," הוא אומר.
והמוות משיב, "אותי."
"התכוונתי חוץ ממך!", אומר האיש ומוות נראה מבולבל ומניח
לעניין.
רמז של חיוך עולה על שפתיי. מה היינו עושים בלי חוש הומור.

אני עומדת לי באמצע רחוב עמוס אנשים, עוברים ושבים וסתם
עומדים, בוכים, מצביעים. ופתאום אני מסתובבת והולכת לאחור, אל
עבר הסמטה בה נמצאים קפה רימון וקפה פטריוט וחנות בגדים ועוד
קיוסק. שני אנשים עומדים על המדרכה הרטובה ליד תאי הטלפונים.
איש שמן במעיל כחול וכיפה בועט בשברים של זכוכית ומתכת.
"אתה רואה," הוא אומר לחברו. "זה חתיכות של הפצצה. כל זה," הוא
בועט בהם שוב ושוב ורעש של מסמרים מתגלגלים נשמע. "זה מהפצצה."

הוא חוזר על כך שוב ושוב. אני נמלטת משם. כן, נושאת את רגלי
כמה שיותר מהר, נתקלת באנשים קפוצי מבט ומושפלי עיניים, לעבר
התחנה.

יום ראשון 02 דצמבר 2001