"איזה ילדה טובה את"
'בטח שאני לא אספר לאבא ואמא, מה אתה חושב אני לא רק טובה אני
גם חכמה'  שמתי לב לוילון המוגף מסביב למיטה שלי, הסתכלתי לצד
השני, לחלון - השחר בדיוק עלה בחוץ.
תנקי שם תנקי שם טוב, אנחנו הולכות לרופא, צריך ללבוש את
התחתונים החגיגיים, בטח שהוא יבדוק אותך שמה, ברור!
הלכתי אליו בפעם השנייה עם אמא ולבשתי את אותם התחתונים, חומים
כאלה מניילון דק ועדין, שקופים עם פרח קטן אדום ובולט. זה היה
כל כך ברור לי שיבדוק אותי שמה אז ניקיתי טוב טוב.
אף פעם לא אהבתי רופאים לא משנה כמה הם היו נחמדים או אפילו
אנושיים, לא אהבתי אותם ועדיין - היום אני ממש שונאת אותם.
דווקא הוא היה רופא נחמד, פיטפט בהונגרית עם אמא שלי - מסתבר
שהבן שלו למד עם אבא באותה כיתה. אולי זה בגלל הבית היפה הזה.
הוא גר במגדלים גבוהים כאלה עם שוער בכניסה ואויר של בית מלון.

מה שחשבתי זה שיבדוק אותי כבר, ישבתי על הכורסא מולו ואמא שלי
על הכורסא ליד.   חיכיתי לאות לבדיקה והוא אכן הצביע אליי
במשקפיו, התקרבתי - הוא מישש בכליות ושאל אם כואב.    כשפתחתי
את הריצ'רץ' במכנסיים התחתונים היפים שלי התגלו לעיניהם, הייתי
מאוד גאה בהם ובניקיון שלי,  כשנגע בצדדים של התחתונים לא
הרגשתי כלום.
זה מה שסיפרתי לאמא ולא ידעתי מה לא בסדר.
כשרינת אמרה לי שקשה לה ונורא כואב לה, בעיקר כשהם מנסים,
הייתי המומה לגלות שהם בניסיונות כבר חצי שנה בערך.
הלכתי איתה בסוף - לא נכנסתי איתה מרוב שהיה לי ברור מאליו
שהיא היתה צריכה להיות שם כבר מזמן. כשהיא יצאה מהרופא בוכה לא
הבנתי כל כך מה קרה ואז היה הניתוח וכל הבלגאן הזה של הציסטה
והכל בזכות הבדיקה המפגרת.
הכרתי אותו וחשבתי המון על הקטע הזה של לשכב פעם ראשונה, עם מי
ואיך וכששכבנו זה היה סתמי ממש ופשוט להגעיל, אפשר להגיד שזה
היה די במקרה, לא בטוחה שממש רציתי איתו אבל רציתי לשכב כבר.
אחרי שבועיים בערך ישבנו באמצע הלילה ודיברנו, הוא אמר שלא
הייתי בתולה כששכבנו פעם ראשונה, "כי לא ירד לך דם", הייתי די
בהלם - מה פתאום חשבתי לעצמי.
בבוקר השלישי של הטיול ביקשתי מרינת שתלך לרכזת ותגיד לה שאני
לא יכולה ללכת היום במסלול כי כואב לי בכליות ורינת צחקה מזה;
"מה את ממציאה פתאום מחלות, דום לב וגמרנו!" ולא הפסיקה לרדת
עליי בקטע הזה הרבה זמן אחרי ואני צחקתי איתה וממש לא נעלבתי.

כשהבנתי שהוא לא מאמין לי בדבר הכי מהותי בחיים שלי - עזבתי
אותו. פשוט קמתי בבוקר מוקדם, אחרי שהספקתי לבכות קצת בשירותים
ולהראות את העיניים האדומות שלי לאח החמוד שלו ונסעתי הביתה.
ירדתי מהאוטובוס ליד הבית של חברה טובה; אני זוכרת שאפילו אמא
שלה עזרה ככה בעקיפין, בלי שידעה אפילו ואסור היה שתדע...
כל הזמן הייתי בתחושה שברור שהייתי בתולה למה מה קרה, עשיתי את
הבדיקת הריון ואיידס, בשתיהן קיבלתי תשובות שליליות - כל כך
שמחתי שזה מאחוריי כבר.
אחרי שנה בערך הכרתי מישהו שמאוד נפגע ממני; יום אחד עברנו
ליד המשרד של אבא שלי - לא חשבתי להיכנס איתו לשם ולהכיר
ביניהם, הוא כנראה רצה משהו רציני ודי נעלב מזה שאני לא.
שלוש שעות אחר כך הלכנו ברחוב ובמדרכה ממול הלך אבא, נורא
שמחתי על ההזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה אחת.
קראתי לאבא, אבל שכחתי ליידע את יאיר שאבא שלי לא סובל ביקורת
עליו באופן מיוחד.
יאיר לא ידע את זה אז דבר ראשון שאמר לו "אז מה, אתה אשם?!"
אני מאוד צחקתי מזה, אבל את אבא זה בכלל לא הצחיק.
התגובה שלו היתה כל כך מוזרה בעיניי, נראה לי שבעקבותיה או
בזכותה חלמתי למחרת את החלום הכי מוזר ונוראי שחלמתי אי פעם.

בבוקר נסעתי באוטובוס לצפת, ניסיתי לחשוב על מיליון דברים
אחרים בכוונה, שלא יצוץ שוב המראה והתחושה המגעילה הזו בכל
הגוף. רק זכרתי שהפנים של מי שאנס אותי לא היו מוכרות לי,
'טוב, אז כנראה שזה לא אבא' אמרתי לעצמי.
באותו השבוע ישבתי עם חברות במסעדה והן לא הפסיקו לדבר על כל
החוויות החדשות וההרצאות המעניינות שהיו להן בשבועיים הראשונים
בלימודים, דווקא לי פתאום לא היה מה לספר כלום, אז כשהן ניסו
לדובב אותי הדבר היחידי שהיה לי להגיד זה: "אתן לא תאמינו איזה
חלום נורא חלמתי בשבת בלילה - שאונסים אותי!" אבישג שהתחילה
ללמוד עבודה סוציאלית ומאוד נכנסה לזה שאלה "אונס?!" בכמעט
צעקה, רינת בכלל לא הבינה את העניין. הסברתי להן שזה בטח הרופא
ואבישג הגיבה באותה נימה "איזה רופא?!" הייתי בשוק יותר מזה
שלא סיפרתי לה על זה, אז סיפרתי להן בקיצור את מה שקרה אז, עם
הרופא במחלקת ילדים בוולפסון.
לרינת היה לי ברור שלא סיפרתי לאור ההיסטוריה וההיסטריה
הגניקולוגית שלה.  אבל לאבישג הייתי בטוחה שכן סיפרתי בלילות
השמירה הארוכים והקפואים בטירונות ובקורס.
רינת היתה ממש בהלם ולא הבינה כלום, גם לא ציפיתי שתבין,
אבישג השתתקה והיתה גם די המומה.
לאט לאט זה התגלגל והבנתי פתאום שזה לא היה בסדר מה שקרה אז,
שהוא לא היה צריך לבדוק אותי בדיקה גניקולוגית או מה שזה היה
בעצם.   ושכן הייתי צריכה לספר לאבא ולאמא, ולא לבכות כל כך
הרבה - על כל הדם שירד לי והכאבים הנוראיים שהיו לי.
כשאבא סוף סוף הגיע, אני נשבעתי והבטחתי לעצמי שתי דקות לפני
כן בשירותים שאני אפסיק לבכות, אחרי שניקיתי את כל הדם שטפטף
לי על התחתונים ועל הבגדים ועל האסלה ומסביב הכל היה מלא דם.
איך שראיתי את אבא בחדר, ליד המיטה שלי, התחלתי לבכות עוד פעם
כאילו כלום לא קרה ולא הבטחתי שום דבר, והבכי  היה אפילו יותר
חזק ויותר ארוך מקודם - בטח בגלל שהוספתי להכל את זה שכעסתי על
עצמי שלא קיימתי את מה שהבטחתי.
אמא של הילד במיטה לידי אמרה "זה כואב לה מאוד" ואבא לא הגיב,
הנהנתי בבכי ונכנסתי מתחת לשמיכה.
רק רציתי לישון כי באמת נורא כאב לי בפיפי שהתקפלתי כולי -
שכבתי במיטה מכורבלת כמו שאני אוהבת ובהיתי בחלון.

עצמתי חזק את העיניים כי נזכרתי שגם בבוקר הסתכלתי בחלון,
האור עלה בחוץ כשהרופא נכנס לחדר שלנו, סגר את הוילון מסביב
למיטה שלי ואמר לי בשקט להוריד את התחתונים.