ניחוח סחלבים בלילה צף של תאווה מתגנב מבחוץ, מהחושך
אני נושם דרך הספה שבמרפסת והריח נעלם
מרים את הראש
והרוח הקלה שעושה את דרכה לספה אינה מותירה סימן
רק באפי הריח גדל ונמלא ארס
כמו כריש אשר שוחה אל נהר הדם
מתעלם מארבעת החושים רק אחד יישמר
רק דימום קטן תחילה אך הכריש אוסף הכול
נוזל ומוצק כאחד אל מערת גרונו החלול
אל עומקיי ישותו
שם, בין גבעות השלדים ובורות הזעם
יש לה חלק ונחלה
היא אוספת את האפילה בזרועותיה
מעורערת מריח הסחלבים שדבק בנישמתו
מפוררת את טיפות האושר שב-לבד
לכאב שבאובדן, לרצון לאבד שליטה
ולשחות הרחק כדי להביט בעיניה
כדי לשוב ולנשום דרכה את ניחוחות העולם