[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קורי צמוקרמן
/
הבננה-מן

סתם שאלה למחשבה:
מה תעשו, נאמר, אם פתאום, באמצע שתקלפו בננה היא תתחיל לדבר
אליכם, ועוד יותר גרוע: להגיד לכם שהיא הבננה-מן ושהיא מנסה
להציל את העולם מכוחות הרוע?
התגובה הראשונה מן הסתם תהיה להביא לעצמכם סטירה ולחזור
למציאות, אלא אם כן בדיוק שתיתם כמה בקבוקי בירה ואז ייתכן
שתמשיכו לשוחח עם הבננה-מן.
במקרה כזה, התגובה הראשונה של הבננה-מן תהיה להביט עליכם
בזלזול ולהסתלק משם, אלא אם כן גם הבננה-מן הוא קצת שיכור, ואז
ישמח לספר לכם כל מה שתרצו על עולמו המרתק...

לי כל זה באמת קרה.

הבננה מן סיפר לי על אגודת הירקות הלוחמים שבשורותיה הוא נלחם
לצד האגס-מן, התירס-מן (הזקן ושבע הקרבות ביותר בחבורה),
והעדשים-מן (הצעיר שבחבורה, שגם סובל מפיצול אישיות).
ביקשתי ממנו לספר לי על אחת מפעולותיו והוא אמר:
"בוא ואספר לך על אחת הפעולות המסוכנות והמסובכות ביותר שהיו
לי מעודי..."
הסיפור הלך בערך ככה:

צוויץ צוויץ צוויץ, נשמעו קולות החריקה של נעלי הספורט על
רצפת הפרקט של אולם הספורט העזוב.
"מי שם?", נשמע קול מהיציע.
"מה, אתה לא מזהה אותי?"
"אה, נכון".
השניים עמדו על מדרגות האולם ושוחחו להנאתם כאשר לפתע נשמע קול
נוסף: "פו פוינג פופוינג פופוינג, אני יצור קטן וסגול, כן! כן!
אני לא קרוקודיל, אני שיבוט של קיפודור דביל".
בעל הנעליים החורקות הוציא M16 והרג את השיבוט המכחיל של
הקיפודור הדביל.
"תודה", אמר בעל הקול השני "לא ממש התחשק לי לשתף את הקיפודור
הדביל בתוכניות הסודיות שלנו".
"ודאי, ודאי ידידי, אולי הגיע הזמן לגדל אצות".
"ואיך זה יעזור לנו לנצח את הגומורבינים?"
"זה תמיד עוזר".
"מה?"
"נו כן, לא שמעת? זה מאריך את הציפורניים ומחזק אותן ואז
הגומורבינים מתים".
"טוב נו, אבל איך נגדל אצות?"
"זו לא בעייה, נשאל את רחל שרביט, היא בטח יודעת".
פתאום נכנסה פיביליה, הילדה הקטנה עם הראש הלא פרופורציונלי,
הצדיעה לדגל שהיה באולם, כרעה על ברכיה, התפללה והלכה.
"מה זה היה?" שאל בעל הנעליים.
"לא יודע, אבל בכל מקרה, חזרה לתוכנית: הולכים לרחל שרביט
ומבקשים ממנה לגדל אצות".

לאחר שחזרו שניהם לאולם הספורט, אמר בעל הנעליים החורקות:
"הגיע הזמן, כבר ראינו שרחל שרביט היא לא פתרון. מאז שבעלה
נהרג בידי הגומורבינים היא לא מאופסת, ויש שמועות שהיא התחברה
עם השטן, גוזו שמו".
"כן", אמר השני, "הגיע הזמן שנתפלל לדגל".
וכך הם התפללו לדגל הגדול והאדום שהיה תלוי באולם, כשלפתע חדרו
הגומורבינים לחדר.
ראש הגומורבינים יצא מרכבם המוזר ואמר לשני המדברים בקול רועם
ומטיל אימה:
"טוב, אני הולך, אני עוזב, אני הולך למלחמה, אבל אל תבטחו
בחזקיה!!!"
"לא!" צעק גומורבין אחר,"לא לפני שאשיר לך שיר פרידה:
אני עוזב אני הולך מכאן
אני עוזב לא יודע לאן
וגם אם יהיה קשה אני הולך מכאן לתמיד
כי השמש שלי שוקעת
כדי לזרוח שוב בעתיד"
                                         (כל הזכויות שמורות
לסלמנדרות)

וכך עזבו להם הגומורבינים את אולם הספורט ואת כדור הארץ. השקט
חזר לאולם הספורט ורק צליל נעליו החורקות של הבננה-מן נשמעו על
רצפת האולם.
"עוד משימה מוצלחת, ידידי, אפשר ללכת הביתה", הוא אמר לאגס-מן
ושניהם יצאו יחד מהאולם...



זהו, כאן נגמר סיפורו של הבננה-מן וגם השפעות הבירה החלו לפוג
משנינו...

למחרת בבוקר התעוררתי זרוק בפארק הציבורי, חבורת ילדים מסתכלת
עליי וצוחקת, ולצידי ראיתי בננה מעוכה שקליפתה רק חצי מקולפת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ילד, אצלי אתה
תגמור בחוץ!




(יודית, אמא של
נוי-נוי ומורה
בישראל, לא
תסבול ילדים
קטנים ומופרעים
אצלה בכיתה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/03 14:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קורי צמוקרמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה