רגע הופך לזכרון, לאט לאט הזכרון הופך לזכרון של רגע אליו אתה
מתגעגע, הרגע הזה יהפוך לכאב והכאב יהפוך לייסורים.
זה הסדר הטבעי של הדברים וככה הכל תמיד ממשיך עד שהרגע נשכח.

ומה אם לעולם לא היית שוכח?
מה אם היית חי כל רגע מחדש שוב ושוב, ולעולם לא שוכח?
אתה יודע שהרגעים האלה שאתה חי מחדש הם העבר, אתה יודע מה עתיד
לבוא, עד ההווה אבל לא יכול לשנות דבר.

מכל הרגעים האלה הדבר היחיד שנשאר הוא הזכרונות שלך.
מן הסתם גם ככה אתה היחיד שזוכר, מכאן כנראה שהמקום היחיד שבו
כל העבר הזה קרה הוא רק בזכרון שלך, למעשה אתה העדות היחידה
שהעבר הזה בכלל קרה.

ואם הייתה אהבה אבל איש לא זוכר אותה - אולי היא לא התקיימה
מעולם, אולי אתה רק דמיינת שהיא קיימת?
אולי העדפת להאמין שאהבו אותך כמו שאתה אהבת?
ואולי גם אתה לא אהבת מעולם?

אתן הכל בשביל לשכוח, אין בי רצון לזכור יותר דבר.
אם הזכרון הוא המודעות אני מוכן לוותר עליה, בשביל להפטר גם
מהזכרון.

השנים עוברות ואתה כבר מתרגל לכאב, אחרי מאות הפעמים שחיית את
אותם הזכרונות מחדש ואז נראה לרגע שעידן הכאב והדמעות תם.
הגורל החליט להפסיק להתעלל בך, אתה כבר חושב שאולי הכל היה
לטובה ושהכל תם ונשלם...  ואז המציאות מכה בך שוב.

ואחרי שכל העשן מתפזר, שוב הכאב חוזר ואתה שוב חוזר לאותו מקום
בו הזמן לא משנה, והחיים מורכבים מהווה ועבר, כמעט אי אפשר
לדעת מה קורה עכשיו ומה כבר קרה, שוב אתה זוכה לחיות  את
הזכרונות החדשים והישנים שוב ושוב ושוב.
מחכה לפעם הבאה שבה שוב תקבל איזה רגע של חסד שבו לא תסבול עוד
ועד אז תמשיך בקיום הזה. מי יודע עד מתי?

גם בשנתך הזכרונות רודפים אותך, וכשאתה לא חולם את הזכרונות
אתה חולם על מלחמות, על מאבקים, על מוות, על הרג. לפעמים אתה
המנצח ולפעמים אתה המפסיד. הפעמים היחידות שבהן גופך מצליח
להלחץ הן בחלומות. רק שם אתה שוכח לפעמים שאין לך דבר להפסיד
ושאתה לא באמת בנאדם, אתה סתם עוד מכונה ביולוגית, בלי מטרות,
בלי יעדים שתקועה עם חוסר האונים של עצמה.

שמעתי פעם שהלב של רוב הייצורים החיים יכול לעשות עד מיליארד
פעימות לפני שהם מתים.
כל פעם שקצב הפעימות שלי עולה אני חושב לעצמי, הנה עוד צעד אחד
קרוב יותר.