זה היה בוקר רגיל לחלוטין. הלכתי ברחוב, מרגישה כל אצבע עירומה
דורכת על האדמה. מרגישה אותה - קצת חמה וקצת מכאיבה, בקיץ כל
כך חם. כל מרצפה ברחוב חמה ודי נעימה לכפות רגליי. החום הנעים
הזה עולה במעלה הגוף שלי - כל כך נעים...
עם כל צעד וצעד, אני מרגישה כמה המרצפות של הרחוב מונחות היטב
וכמה טוב לדרוך עליהן, כי אני יודעת שבצעד הבא שלי הן עדיין
יהיו שם, וזה לא באמת משנה איזה רחוב זה ואיזו סביבה זו - יש
לי יכולת התחברות טובה, ולא אכפת לי שאני לא מזהה שום דבר, כל
עוד יש לי את המרצפות החמות והאדמדמות האלו, שיקבלו את כפות
רגליי באותה נעימות שהן עושות מאז שאני פה.
השמש נוגעת לי קלות בריסים ונשפכת על הלחיים שלי. זה כל כך
נעים, והן מעט סמוקות, אבל לא אכפת לי - אני אוהבת חום.
רוח חמה, כמו שיש רק כאן בארץ, נושבת ומלטפת את הפנים ומיד
עוברת בגל מסעיר בשיערי, והוא רק נראה זהוב יותר מהרוח החמה
ומהשמש השמחה כל כך.
אני מסתכלת למעלה ורואה מעליי שמיים כחולים, גדולים, פרושים
לכל עבר, מבלי שאוכל לראות את הקצוות ולדעת מה מצפה לי שם.
אני עוצמת את עיניי, כי זה הרבה יותר גדול משאוכל לשאת, וכולי
מרגישה מסוחררת...
אני לא מרגישה יותר את המרצפות הכל כך מוכרות... אני פוקחת
עיניי ומוצאת את עצמי במטוס. אני אוחזת מיד בידיות הכיסא
בחוזקה - אצבעותיי מרגישות את הריפוד הזול והמחוספס... אני לא
בטוחה איך הגעתי לשם...
אני בודקת את רגליי וגופי, ואני רואה שאני לובשת בגד כלשהו -
מעין בגד ניילוני מוזר שאני לא מכירה. אני קמה מהכיסא, כי
הריפוד שלו דוקר לי דרך החליפה. אני מרגישה עקצוצים
קטנים-קטנים.
אני הולכת צעד ראשון, כאילו זה היה הצעד הראשון בחיי, וכפות
רגליי לא מכירות את השטח הזה. אני מסתכלת מחוץ לחלון, שנראה לי
כל כך קטן, ורואה את כדור הארץ שלי, השפוי והיציב שאני כל כך
אוהבת, כל כך רחוק ממני...
מבלי שאני רוצה, החלון נפער יותר ויותר, ואני משותקת ולא
מסוגלת לזוז. נשימתי נעתקה כה מזמן - נראה שאני לא נושמת כבר
מספר שעות, ורק הדמעות הזולגות בחמימות על לחיי מזכירות את
החמימות שהשארתי שם, אלפי קילומטרים מתחתיי... אני עומדת עכשיו
מול פתח ענק ומתחתי הכל פרוש, רחוק.
ומבלי שאני רוצה, וזה כלל לא תלוי בי, אני נשענת קדימה. כפות
רגליי עדיין בתוך המטוס, רוח קרה צולפת על פניי, ואני - אני
עדיין לא נושמת. ומבלי שאני רוצה, אני נופלת קדימה. זהו - כפות
רגליי כבר לא עומדות, אוויר קר מפלח אותן, בין המעברים של כל
אצבע ואצבע, והרוח חודרת דרכי ואין במה להאחז.
אני מסתכלת למטה - יודעת שמתישהו אנחת, אבל אני לא יכולה
לנשום, וכפות רגליי כך סתם באוויר, ואין לי אפילו מצנח...
אני תוהה כמה זמן יקח לי להגיע למטה. הציפיה, האוויר הקר
והמפלח הזה, הם בלתי נסבלים - אני רוצה למטה.
הראש מתרוקן ממחשבות, אני עוצמת עיניי ומצליחה לאט לאט לקחת
אוויר, עוד שאיפה - אני ממלאת עצמי באוויר, אני נותנת להכל
להשתחרר, ודמעותיי צונחות על הלחי בחמימות, מלוחות וזולגות הן
בעדינות אל האוויר הקר, התלוי שם כך, בלי שום קשר לשום דבר.
אני מצליחה לשחרר את האוויר הכלוא בתוכי.
אני פוקחת עיניי ואני רואה את השמש, לא רחוקה. היא נראית כל כך
כמו הבית.
קרן אחת אחרי השנייה, אט אט, יוצרות מטווה מתחת לגופי. קרן אחת
חולפת על גבי, וקרן חמה נוספת תופסת את ירכיי ,שתי קרניים
מצחקקות עוטפות את זרועותיי - כל כך נעים. קרניים מפוצלות רבות
חומקות מבין אצבעותיי, כורכות אותן ומגינות עליהן מפני
הקרירות. קרן שמש נוספת חולפת על צווארי ומתמקמת מתחת לראשי -
זה מרגיש כל כך נכון ובטוח. אני עוצמת שוב עיניי. ללא פחד
הפעם, ממלא את ריאותיי אוויר חדש, אך מוכר משום מה. השקט מסביב
כל כך משכר והקרניים ממשיכות להיות איתי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר - פקחתי עיניי ומצאתי את עצמי על קרן
שמש רחבה. אני פורשת ידיי לכל עבר, כמו ילדה קטנה. אני גולשת
ברכות מטה. אני מתחילה להרגיש חמימות מוכרת חולפת על גופי,
ואחרי רגע כה קצר ונעים, אני נוגעת שוב, אצבע אחר אצבע,
במרצפות החומות האדמדמות, ומניחה לאט לאט את עקביי על החמימות
האהובה. קרן השמש מלטפת את גבי ועולה כמו גל סוחף בחזרה
למקומה, משאירה אותי במקומי, מחייכת, נושמת לרווחה את האוויר
החם שאני כה אוהבת, ומתופפת עם אצבעות רגליי על מה שכל כך מוכר
ואהוב. אני מרימה את העקב מהרצפה ובעדינות את האצבעות אחר כך,
ומתחילה צעד חדש, כאילו זה היה הצעד הראשון בחיי, והפעם אני
יודעת שזה נכון, בטוח ויציב.