איך מבדילים בין הידלקות להתאהבות, שזה שני קצוות שונים במין
דבר גדול שאנשים מרבים לקרוא לו אהבה?
התחלתי בזה שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון, את זה פסלתי כבר
מזמן. אבל כל הרגשות שמתרוצצות לי בראש, איך אני יכולה לדעת
למיין אותם, או אולי אפילו לסנן חלק מהם?

החל משבת בערב, הייתי מאושרת במשך 24 שעות אם לא יותר. זאת
הייתה הרגשה מדהימה, אני פשוט הרגשתי טוב עם עצמי ועם מה שקורה
לי.
אני מניחה שלפי הפתיחה המסוגננת שנתתי, אפשר להבין שכן, הייתי
עם מישהו. באוטובוס, חזרה מטיול.
זה היה אחד הדברים שהכי קל לי להגדיר, יפה. השתיקה שבה זה
נעשה, בלי דיבורים לפני, או אחרי. וכל כך הרבה ליטופים,
ליטופים שגרמו לי להרגיש טוב עם עצמי ואולי אפילו יותר מזה.
לפעמים גם ראיתי שאחרי נשיקה, הוא חייך. חיוך ששבר אותי, או מה
נקרא, המיס אותי. והוא כזה חמוד ויפה, ועוד כל מיני דברים שאני
לא יודעת לתאר. והוא ירד לפני. מהאוטובוס, כמובן. ואף אחד לא
ידע את זה, את מה שקרה, את מה שנראה לי כל כך יפה. הוא אמר
שלום לכל מי שהיה מסביב, אמר לי ביי, ואז בא המבט. הוא הסתכל
לי בעיניים, אני הסתכלתי בשלו והרגשתי בזה משהו חזק יותר מכל
דבר אחר, יותר מנשיקה, ליטוף, חיבוק או כל מגע או מילה. זה לא
עשה לי פרפרים בבטן, זה פשוט עשה לי טוב מבפנים, טוב שלא ידעתי
להרגיש לפני זה. הגביר לי את הדופק בצורה שלא תיאמן ואז הוא
פשוט הלך. רציתי כל כך לנשק אותו, נשיקה אחת אחרונה, משהו
שיסגור את זה ואלי יפתח משהו חדש. מין נשיקת פרידה שכזאת,
נשיקת ביי, אבל כולם היו שם.
אחר כך פשוט הסתובבתי עם חיוך ענקי מרוח לי על הפנים, מין חיוך
של אני מאושרת. החיוך הזה נשאר 24 שעות לפחות. ובבוקר,כשאף אחד
לא הבין מה הפך אותי לבנאדם המאושר הזה, לא סיפרתי, כי שתיקה.
היחידה שהוציאה את זה ממני, עם מבט של "אני יודעת שקרה משהו,
עכשיו רק נשאר שתספרי לי מה", הייתה כרמל, חברה מאד מאד טובה
שלי.שתינו היינו מאושרות בשבילי.
בראשון בלילה, שני בבוקר זה התחיל להתפוגג ולהפוך למטריד.
פתאום היו לי רגשות כלפיו, לא, כבר לפני היו לי רגשות כלפיו רק
שפתאום הבנתי שאני לא יודעת אם זה ימשיך או לא ושזה גם חשוב לי
נורא אם כן או לא. הבנתי שבמשך 36 שעות בערך, לא הצלחתי להוציא
אותו מהראש, לא הצלחתי להתרכז במשהו יותר מדקה וחצי, בגללו או
לא בגללו.
רציתי שהוא יתקשר. נורא רציתי שהוא יתקשר, אבל הוא לא. אז
התחלתי לעשות בלגנים כדי להשיג את הטלפון שלו, כי אולי הוא לא
הצליח להשיג את שלי. שני בצהריים כבר היה לי את המספר. מאז
חשבתי אם להתקשר או לא להתקשר ואם כן אז מתי, היום, מחר, אולי
אחר כך ובאיזו שעה. הכל היה כל כך מסובך לי בראש.
שני בלילה התקשרתי, כמובן שאת המספר חייגתי רק אחרי שיחת עידוד
קטנה עם כרמל, שהתקשרה בתזמון מושלם, איך שהתיישבתי ליד
הטלפון.
השאלה הראשונה שלי הייתה "מה נשמע", אחרת איך עוד פותחים שיחה
מביכה? אחר כך שאלתי אם הייתי צריכה להתקשר, הוא אמר שהוא לא
יודע. שתיקה. שאלתי במין אמירה מטומטמת שכזאת,"בקשר לשבת
בערב..." ואז הוא עצר אותי. "תשמעי, אני לא רוצה קשר עכשיו",
וכאן הוא ממש הפתיע - "זה לא את, זה כל הבנות". מקורי. עם קצת
החלפות מילים כל אחד יכול להיות מקורי. החליף את "זה לא את, זה
אני", ב - "זה לא את, זה כל הבנות".
אף פעם לא אהבתי להיות "כל הבנות". אף פעם לא אהבתי להיות חלק
מ"כל" דבר.
שנאתי את התירוצים האלה, אז פשוט השתקתי אותו ואמרתי לו שזה
בסדר, שאני מבינה, שהוא לא צריך להסביר יותר מדי. ואז, שתיקה
שוב. בשביל לשבור את השתיקה ולא לנתק, כי הרי לא בשביל זה
התקשרתי, שאלתי אותו מה הוא עושה. דיברנו, כאילו כלום לא קרה
לפני שנייה, או בשבת. דיברנו על דברים בסיסיים וממש לא חשובים,
כמו מה הוא עושה באותו רגע, שזה תרגילים במתמטיקה, שגם אל זה
הגענו. מה הוא עושה בכלל באותו יום, או כל נושא שטוח, או סתם
שטות אחרת שהצלחנו להעלות. ואז די נגמרו לנו הנושאים, אז חזרנו
לשתיקה.
חשבתי שאין לי מה להפסיד, ושאלתי אותו מה זה היה בשבת בערב.
"זהו, אז חשבתי על זה, ופשוט הייתי עייף ולא שמתי לב מה אני
עושה". הוא היה עייף. אחר כך המשכנו לדבר. הוא אמר שעוד יהיו
לי המון כאלה. והוא, בתור אדם שגדול ממני בשנה יודע.  התחלנו
לדבר על בנים פוטנציאלים בשבילי, איך אני יכולה להשיג חבר ומי
יכול להתאים בשביל זה.
כל השיחה, למעשה, הסתכמה במשהו בין 35 דקות ל-40 דקות, אני
חושבת.  המוזר הוא, שבמשך כל הזמן הזה חייכתי עם דמעות
בעיניים. מין חיוך לא ברור כזה, ללא מטרה, ללא סיבה מובנת ולא
מתוך רצון לא להישמע עצובה בטלפון או משהו בסגנון. לא בשביל
לחיות בהתכחשות. חייכתי, כי החיוך פשוט היה שם. והדמעות?
מהכאב. כאב מובן לא מובן.


לפני שבת, רציתי חבר. עכשיו כבר לא. עכשיו אני רוצה אותו.