ישבנו בדירה שלי והוא סיפר לי באופן מוחשי מאוד כמה שהוא מעריך
את כל החלקים שלי. מנשק את השפתיים, מלטף את השיער. הזמן עבר
מהר. הוא כבר נמצא באמצע הכביש המהיר לכפות הרגליים. פשוט
ישבתי שם, והשתדלתי לשמור על יציבות. גו זקוף, רגליים ישרות,
דעה צלולה ואיזון פנימי. לפי כל ספרי העזרה העצמית - אני
בסדר.
אני שוכחת, אני תמיד שוכחת. לא סולחת אף פעם, כי אין בזה צורך
אמיתי. כבר שכחתי.
אבל משהו בדרך שהוא עשה הזכיר לי אסוציאטיבית מעקף. הוא דילג
על משהו.
זה מהותי, אני יודעת. זו מהותי.
לא היה לי נעים להפריע לו, הוא נראה כל כך שקוע ומרוכז. אף פעם
לא הפרעתי לו כשהוא נהג. אולי עכשיו מותר. אחרי הכל, הוא מדבר.
לא מפסיק לדבר, למען האמת.
טוב, אני אשאל. לא, לא כדאי. הדרך שלו מסוכנת ומלאת מהמורות.
הוא אפילו לא עוצר באדום.

- ואת העיניים שלי, אתה אוהב?
- לאהוב את העיניים שלך זה לאהוב אותך.
- נכון. לא ענית לי.