המשיח בתחנת הרכבת
"איזה פחד" היא מלמלה לעצמה, "רק שאף אחד לא ישים לב אלי , רק
שאף אחד לא ידע שאני כאן".
זה היה יום ראשון בבוקר . השעה הכי עמוסה שיכולה להיות בתחנת
רק מרכז בתל אביב. מנגד היא ראתה את הבניינים הגבוהים של בורסת
היהלומים (האמת שהבניינים האלה די הפחידו אותה. לא בכפר שלה
באתיופיה ולא בשיכון שלה בדימונה היא ראתה כאלה בניינים)
"יו...איך מפחיד פה" היא חשבה. רכבות באו ונכנסו לתחנה והמון
חיילים עלו וירדו. וגם מן אנשים עם חילפות ותיקים שעשו פרצוף
נורא חשוב ושהם נורא ממהרים.  אברו הלכה בשקט בשקט ליד הקירות
וסחבה תיק קטן. היא הגיעה ברכבת מבאר שבע אבל היא שכחה שהיא
צריכה לקנות עוד כרטיס לרכבת הבאה. ככה זה . כל דבר הולך לה
קשה. כל דבר הולך בשלבים.
היא עלתה למעלה ונגשה לקופת הכרטיסים. "בנימינה בבקשה".
הקופאית הסתכלה עליה במן מבט כזה מוזר . "מה היא רוצה חשבה
אברו. יו..רק שלא תדע מי אני. היא בטח לא תדע אמרה אברו לעצמה.
אף אחד לא יודע שאני המשיח". אף אחד לא מעלה על דעתו שאשה
אתיופית יכולה להיות משיח.
"אוף אני בכלל לא רוצה להיות משי"ח היא מלמלה לעצמה ומסתכלת
סביבה בעצבנות .
הקופאית שאלה אותה: "בנימינה?" "כן כן" אמרה אברו. "כיוון
אחד?" "כן כיוון אחד רק כיוון אחד".
עכשיו הקופאית בכלל חשדה: "למה כיוון אחד? את צריכה לקנות הלוך
וחזור". "לא" אמרה אברו "אני רוצה כיוון אחד". הקופאית מצמצה
בעיניים. "חכי רגע אחד, חכי כאן אל תזוזי ואל תלכי לשום מקום".

אוף מלמלה אברו לעצמה : "למה זה תמיד קורה לי. למה בכלל הסכמתי
להיות משיח. תמיד מסבכים אותי. האיש הזה עם הזקן הלבן שבא אלי
באמצע העבודה כשעבדתי במפעל לבקבוקי פלסטיק שם בדימונה. הוא בא
אלי  ואמר לי אברו את המשיח. אמרתי לו שלא. אז הוא אמר אין לך
ברירה לכי אפילו ותשאלי את הקייסים הזקנים. הם כבר יודעים
עלייך. מה יכולתי לעשות. שאלתי אותו מה אתה רוצה שאני יעשה?
הוא אמר לי קחי רכבת , אבל דווקא רכבת לבנימינה ושם תחכי
להוראות. שם כבר יחכו לך. בחיי שאני לא יודעת איפה זה בנימינה
אני רק יודעת שהרכבת מגיעה לשם." אברו התנערה מחלומותיה היא
ראתה שהקופאית נגשת לאחד המאבטחים ומתלחשת איתו תוך כדי שהיא
מצביע על אברו.  בינתיים האנשים בתור שמאחורי אברו התעצבנו:
"מה קורה פה, איזו מדינה, עד שמקבלים פה שרות המשיח כבר יכול
להגיע." רק משפט כזה היה חסר לה עכשיו לאברו.
הקופאית והמאבטח נגשו לכיוון של אברו. ובקשו ממנה לעזוב את
התור. היא כל כך התביישה אלף עיניים ננעצו אליה באותו רגע.
"שלום" אמר המאבטח "קוראים לי ישי בן דוד אני רוצה לשאול אותך
כמה שאלות" . אברו רק עשתה כן עם הראש וסידרה את המטפחת כי
הקייסים אמרו שזה שאנחנו נמצאים בארץ הקודש זה לא אומר שאנחנו
צריכים לשכוח מה שעשינו מן הצד השני של מדבר סודאן.
"אפשר לראות תעודה?" שאל המאבטח אברו הגישה לו את תעודת הזהות
שלה. "לאן את נוסעת?" הוא שאל. "לבנימינה"." בנימינה?" התפלא
המאבטח "אין לך מה לנסוע לשם זה מקום של אשכנזים".
אברו רצתה לשאול מה זה אשכנזים כי היא חושבת שבדימונה איפה
שהיא גרה אין כזה דבר אבל משהו אמר לה שעדיף לה לא לשאול.
המאבטח הביט בה ושאל: "אברו, מי יש לך בבנימינה?" "מישהו מחכה
לי, הוא נותן לי עבודה" הקול שלה התחיל לרעוד.אנשים התחילו
להתרכז סביבה ואישה אחת שאלה: "מה המחבלים מתחפשים גם
לאתיופים?" "מי מחכה לך בבנימינה שאל המאבטח?" אברו רצתה לחשוב
על תשובה ולענות אבל הכל התבלבל לה ופתאום היא מצאה את עצמה
אומרת למאבטח פסוקים כמו:  "הנה ימים  באים נאום ה', וכרתי את
בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את
אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את
בריתי ואנוכי בעלתי  בעלתי בם נאום ה'.   כי זאת הברית אשר
אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה', ונתתי את תורתי
בקרבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי  לעם.
ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי
כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם נאם ה' כי אסלח לעוונם
ולחטאתם לא אזכור עוד".  
אברו לא הבינה מה קורה לה, היא גם לא ממש הבינה את מה שהיא
אומרת אבל היא רק הרגישה שהמילים המשונות האלה ישבו אצלה בפנים
כבר הרבה מאוד זמן. כשהיא אמרה את המשפטים האלה המאבטח ממש ממש
התעצבן. ואמר "יאללה עופי מפה" אבל החב"דניק שעמד ליד והניח
תפילין לחיילים ממש התלהב והתחיל לשיר "ברוך הבא מלך המשיח" .
"אוי לא." חשבה אברו "עכשיו אני באמת אבודה, הכל יתגלה". אנשים
לא ממש שמו לב והמשיכו לעשות פרצופים של נורא ממהרים. אחרי הכל
אף אחד לא ממש מאמין שהמשיח יכול להיות אשה אתיופית ......
מרוב המהומה אברו פספסה את הרכבת לבנימינה היא התיישבה על
הרציף ובכתה כי היא ידעה שעכשיו שוב כולם יצטרכו לחכות עוד
2000 שנה למשיח רק בגלל שהיא פספסה את הרכבת....