יש לי מדבר קטן,לא גדול,לא בינוני,קטן!!!
אני יושבת עכשיו על צלע ההר מתבוננת בשקיעה שצובעת את רכסי
ההרים בצבעיה הסגלגלים כתמתמים,הרוח מייבשת את דמעותיי שלא
מכבר זלגו והותירו בלבי צלקת עמוקה,כמה ניסיתי,כמה רציתי לצעוק
לך עכשיו:גם אם הייתה בקצה השני של העולם הייתי באה לחבק
אותך,אך אני יודעת שאיש לא ישמע אותי במדבר השומם הזה שאיש לו
דרך בו מעולם חוץ ממך,לא פעם ניסיתי לטפס במעלה התלול של רכסי
ההרים כדי להגיע לפיסגה,להגיע אלייך ולהגיד לך אני אוהבת
אותך,משום מה חשבתי שאם תשמע אותי מבטאת מילים אלה מפי תישק לי
ותגיד לי שגם אתה אוהב אותי חבל שלא כך הדבר.
לצערי לא הגעתי לקצה הפיסגה ולו פעם,כל פעם אתה מפיל אותי מחדש
בעזרת הפסימיות והאדישות האין סופית שלך שמשתווה לבדידות
ולדממה העמוקה השוררת בי ברגע זה,אני צועקת לך בקול חנוק
מבכי:על תידאג אני לא אנסה לטפס שוב,שברתה אותי,אבל אני
יתגבר,אני יתגבר וימצא מקום אחר ומשהוא אחר יחבקני במקומך,ואתה
שותק,יודעת אני שאני משקרת,משקרת לי,משקרת לו,משקרת
לשנינו,ביגלל זה אני יושבת עכשיו בוכייה,יושבת בודדה מתבוננת
בשקיעה ומשתדלת לשבת אם גב זקוף,אני כבר לא אבכה,אני כבר
לא,יצעק,אני רק יסתכל לעבר השקיעה,ואני מתבוננת וכל מה שאני
רואה זה אותך ודווקא עכשיו,כשהכול נחלש,כשאני מלקקת את
פצעיי,וחלקיו הסדוקים של ליבי מתאכים להם לאט לאט דווקא עכשיו
אתה  מתקרב אליי קרוב קרוב ולוחש לי:אני אוהב אותך,ולפתע לבי
נקרע לגזרים,והנפש שלי,שנראתה קודם לכן כה חזקה צעקה זעקה שאיש
כבר לא ישמע והתאבדה למקום שקט יותר כדי שאתה לא תוכל עוד
להפגע.