אני גזה ניזרי ונושאת על שפיים קינה. קר לי פה למעלה. עכשיו,
משהגעתי לפיסגת ההר- אני מתנשפת קלות ופניי אדמדמות מהמאמץ.
העמק רחב הידיים נשקף מכאן במלוא הדרו ותפארתו הקסומה. מרחוק
נשמעים קולות ששון ושמחה, אך אני איני שומעת אותם. רק שריקתה
של הרוח מכה באוזניי ומנפנפת את שערי בקצב מחולה. קצוותיה של
חצאיתי הלבנה מעופשים ומלאי- בוץ, כך גם כפות רגלי. הבוץ במעלה
ההר אינו טובעני יחסית לבוץ הגיא, אך האדמה פה פוריה ומלכלכת.
בגיא בן- ההינום הזה מתהוללים ושרים. הם כולם שם. אני מגינה
עליהם בהימצאי כאן, הרחק. אין אני מיטיבה עם איש בעודי
בסביבתם, כך אומרים. רוצים אותי כאן וכאן אשאר. לא אתווכח ורק
אתאבל על מר גורלי, על צרות מוחי ועל טיפשות צעדיי ומשעוליי
שהביאוני עד הלום. אין אני כועסת. אין ענבים בגפן רגשותיי. רק
קר לי קמעה וחצאיתי מלוכלכת. שערות ראשי בקרוב יגוזזו וחצאיתי
תיקרע. אזי אבלי יושלם. הם יראו שאני מצטערת ושירת קינתי תישמע
למרחקים. עד לעמק לאוזניהן הקשובות. אני באמת מצטערת. אבלי
אמיתי הוא. ובאמת קר לי.