רון-חציל היה הדובי שלי, הוא לא היה באמת חציל, זה סתם היה השם
שלו. הוא היה דובי של דב, מהסוג הישן: חום, מלא אבק ומכוער.
אבל זה לא הפריע לי, אהבתי אותו יותר מבובת היוקוזונה שאבא
הביא לי ליומולדת וגם יותר מהמשפחה שלי. ההורים שלי תמיד צעקו
עליי והענישו אותי ואליהו, אחי, תמיד הרביץ לי. אבל רון-חציל
תמיד היה נחמד. תמיד היה לו את החיוך התפור שלו וראו שהוא לא
מאולץ. חוץ מהפעמים שמישהו אחר החזיק אותו, אז הוא התאמץ שלא
לקרוע לו את הצורה והמשיך לחייך.
גם כשגדלתי והלכתי לכתה ו' לא עזבתי אותו. הוא הלך איתי לכל
מקום. כשהלכתי לבי"ס שמתי אותו בתיק אוכל ובמסיבות, אם הזמינו
אותי בכלל, לבשתי תמיד מכנסיים רחבים כדי שיהיה לו מקום בכיס.
בכתה ז' בטיול השנתי הבאתי אותו שישן איתי בשק שינה והילדים
בכיתה ראו אותו כשקמתי להשתין. לא ניסיתי לשקר, אמרתי להם
בדיוק מה הוא בשבילי, חלק צחקו בקול רם, חלק צחקו מאחורי הגב
אבל כולם צחקו. במשך ששת השנים הבאות לא דיברתי עם אף אחד אבל
זה לא הפריע לי, כי עם היחיד שאכפת לי ממנו דיברתי כל הזמן.
לאבא שלי נמאס מההתבודדות שלי והוא החליט לשרוף את רון-חציל.
הוא לקח לי אותו פעם אחת לפני השינה, לקח אותו לאמבטיה ונעל את
הדלת. כשראיתי את העשן יוצא מהחריץ בין הדלת לרצפה ידעתי שאני
לא אראה אותו שוב .

בחודש הבא לא הצלחתי לישון ואז לילה אחד הבנתי מה אני צריך
לעשות, נכנסתי לחדר של ההורים, נעלתי את הדלת וזרקתי את המפתח
מהחלון. הערתי את אבא כדי שיסבול כמו רון חציל. לא הרגשתי
כלום, הייתי רק שקוע במחשבות על רון חציל ועל אמא שלא ידעה
מכלום...