כשהשתחררתי הכל נראה שונה.
ובכן, אין זה פלא- אחרי הכל- עברו חמישים שנה מאז פסעתי חופשי
מחוץ לחומות הכלא.
 אקדים ואומר כי אין זה סיפורו של אדם חף מפשע- לא ולא.
המעשים שבגדרם ישבתי מאחורי סורג ובריח זמן כה רב, היו מעשים
זוועתיים ונוראיים, שלולא עורך דיני הממולח עד מאוד- היו
מביאים אותי אל הכיסא החשמלי או אל מול כיתת היורים.
אך לא כך היה.  במקום מוות מהיר, נשלחתי לחמישים שנים של גסיסה
איטית.  
גסיסה שהסתיימה בתחייה מחדש.
אמנם בן 73, אך בריא כשור (ואף יותר), יצאתי אל אוויר העולם
בפעם השנייה.  
חשתי שלא יכול להיות אדם מאושר ממני על פני העולם כולו.
קיבלתי מהסוהר בכניסה, שחיבב אותי עד מאוד, את חפציי הישנים,
חפצים שהיו עמי בלילה בו נתפסתי- שעון עתיק שכבר מזמן עצר
מלכת, חליפה שחורה שתוכלו לראותה כיום אך רק בסרטים ישנים
בשחור-לבן, עט נובע יקר, מספר שטרות כסף (שמן הסתם לא יועילו
לי) ועותק זעיר של התנ"ך.  
הסוהר הצעיר חייך אלי בחום, משל הייתי סבו, ובירך אותי ביום
טוב ובהצלחה בהמשך דרכי.  הודיתי לו, כמובן.  ויצאתי, בליווי
סוהר אחר, מהמקום שהיה ביתי הכפוי מזה יובל.

האוויר היה מלוכלך, אך אין לי מילים שיוכלו לתאר עד כמה נהניתי
לשאוף אותו אל קרבי.  הנשימות הפשוטות האלה, אולי ניתן להשוותן
למה שחשים אותם כסילים המשתמשים בסמים.
בכל שנותיי בכלא לא נגעתי בחומרים המסוכנים הללו ולו פעם אחת,
למרות ההצעות הרבות שקיבלתי לעשות כן.  אני מניח שאני אוהב את
עצמי יותר מדי מכדי להרוס את עצמי כמו כל אותם אנשים.  על-כן
גם השכלתי להתרחק מתגרות, מחבלות וממעשי זוועה אחרים שנעשו
בכלא.  מדיניותי זו העלתה פרי- הייתי אסיר למופת- לכן לא
נפגעתי פיזית מעולם על-ידי אסיר אחר או על-ידי סוהר- לצורך
העניין,  ולכן גם יצאתי מן המחבוש מוקדם מן הצפוי- עומד על
רגליי ולא כפגר בשקית שחורה.
בנוסף למשמעת ההתנהגותית שסיגלתי לי, אימצתי גם אורח חיים
בריא- התעמלתי כל יום בתאי, קראתי ספרים רבים ונמנעתי מהאוכל
השמנוני והמתובל מדי שהוגש לנו.  
מאז תקופת המשבר והמלחמה (עד כמה רחוקה התקופה ההיא, אך עד כמה
לא השתנתה האנושות!) הרגלתי עצמי לאכול לא הרבה יותר מאשר לחם
ומים- כאסיר אמיתי.

אך היום- חסל סדר זכרונותיי מהמקום ההוא- הנני עומד בפני התחלה
מחודשת של חיי.  
אך כמה השתנתה עיר מולדתי!  עצים ירוקים, בעלי-חיים ושמחת חיים
הוחלפו על-ידי גורדי שחקים, כבישים סואנים ואנשים טרודים, רבים
מכדי לספרם.
חציתי את הכביש בקושי רב (ובמזל רב- שכן, נשארתי בחיים) והלכתי
מספר רחובות בין כל אותם האנשים שלא נתנו ליבם אלי, לא יודעים
שלצידם פוסע המאושר באדם- אחוז הלם, אך שמח בחלקו.  
הגעתי אל המקום שבו היה ביתי- סמטה צדדית וחמודה במערב העיר.

הנחתי שהבית כבר אינו עומד על תילו, אך הופתעתי לגלות במקומו
לא גורד שחקים אימתני, כי אם מאפייה שנראתה שקטה וחמימה.
נכנסתי אליה, נמלט מהשאון העירוני.
נער צעיר עמד מאחורי הדלפק.  פניו עדינים כמעט כפני אישה
ועיניו כהות וחודרות.  
הוא חייך אלי.  חייכתי בחזרה.  
-"בוקר טוב, אדוני."  הנהנתי בראשי כתגובה  "במה אפשר לעזור
לך?"
ניסיתי לקרוא את תפריט הארוך על הקיר מאחוריו, אך עיני העייפות
כשלו במשימה זו.  על-כן שאלתיו- "אתה יכול להמליץ לי על מנה?"

-"ודאי! יש לנו את כל סוגי הבייגלים- דגנים, שומשום, עגבניות,
סובין, יש גם רגיל... ואני יכול לשים לך בפנים הכל- מגבינת
שמנת ועד ההמלצה שלי- מוצרלה, עגבניות ובזיליקום, עם אייס-קפה
בצד.."  
-"אייס-קפה?" שאלתי, נדהם.
-"כן." הבחור צחק חלושות.  "אייס-קפה."  
-"טוב." התעשתי.  "אז תן לי בבקשה בייגל רגיל וגם את האייס קפה
הזה שלך, אבל...  גם כוס מים בצד- לכל צרה שלא תבוא."  קרצתי
לו.  הוא צחקק שוב.   עדיין הייתה לי היכולת הזו לתקשר עם
אנשים.  הייתי מרוצה.
-"מה לשים לך בבייגל?" הוא שאל בחיוך.  
-"הו... כלום."  
-"כלום?" הפעם היה הוא הנדהם.  -"כלום." חייכתי.
'לחם ומים'. לעצמי חשבתי- 'כנראה שקשה להגמל מהרגלים ישנים.'
שילמתי לו (כמה עלו המחירים מאז כליאתי!) ופניתי ללכת לדרכי-
כוס פלסטיק בכל אחת מידיי ובייגל בשקית נייר צבעונית בכיסי.
-"אדוני!" הוא קרא.  הסתובבתי אליו.  הנער חייך שוב את חיוכו
העניו.  "למה שלא תשב פה?  יש פה יופי של חימום ולדעתי גם
אווירה מגניבה..." הוא החווה בידו לעבר אחד הכיסאות הנאים
שעמדו בצד שולחנות תואמים.  
-"אשב בחפץ לב." עניתי לו והתיישבתי.   'אווירה מגניבה...'
חשבתי לעצמי.  אצטרך ללמוד גם את חידושי הלשון.
-"בתאבון!" הוא ברך אותי ושב לעיסוקיו, שערו השחור מבריק באור
הפלואורסנט.

בחורים צעירים... זו הייתה החולשה שלי.
אהבתי ושנאתי.  
הספקתי לרצוח רק שלושה.  בעצם שלושה וחצי- הרביעי נותר בתרדמת-
נתפסתי בשעת מעשה.  
הייתי פוגש אותם במועדונים נידחים, נלוזים, מלוכלכים.  ג'אז
ואלכוהול לא חוקי, עשן סיגריות וצללים שחלפו ולא חזרו.  
הייתי משקה אותם היטב ומביא אותם לביתי,  מעניק להם לילה שלא
ישכחו-
הלילה האחרון בחייהם.  
הייתי ממשיך, אך בשל צירוף מקרים אומלל (שוטרים שעברו במקום
במרדף אחר חוטף ארנקים צעיר) נתפסתי והוענשתי.
שילמתי את חובי לחברה, הפרק האפל בחיי עבר.
כעת אני איש זקן- אוכל בייגל טרי וריק, שותה מים ולא נוגע
במשקה החום-בהיר שלפניי, המריח כמו תערובת תעשייתית של וניל,
שמנת וקפה.
החלטתי שלעולם לא אחשוב על עברי שוב.  

סיימתי את ארוחתי ופניתי אל העלם הצעיר שוב- "אמור לי, אתה
מכיר מלון פה בסביבה?..." אחר הוספתי- "אני פשוט חדש בעיר
וצריך מקום לבלות בו את הלילה."
הוא חייך שוב וענה- "בטח.  יש פה מלון ממש מעבר לפינה.  אתה
יכול אפילו לבוא לאכול כאן ארוחת בוקר..."
-"בשמחה.  תודה לך על השירות הנפלא" הענקתי לו תשר- אותו הוא
הטיל בכוס פלסטיק קטנה שעמדה על הדלפק.   אכן, העולם השתנה.

מצאתי את המלון המדובר ללא כל בעיה.  שכרתי בו חדר לשבוע.  
הוא היה זול אך נקי ומסודר- בדיוק כמו שחיפשתי.  עליי למצוא
עבודה ומקום מסודר ללון בו, אך עד שיאזל מענק השחרור שלי, אני
מניח שזה יהיה ביתי החדש.  
ומה טוב הבית הזה מקודמו!
חדר אמבטיה מצוחצח, טלוויזיה, וילונות ארוכים וכבדים  ומצעים
ריחניים וצבעוניים על מיטה גדולה ורכה כל-כך...  הדברים הללו
ודאי נראים לכם טריוויאליים, אך הבינו שלדידי, היו אלה הגדולות
במותרות.
נשכבתי על המיטה הנוחה, נעליי עוד לרגליי  ושקעתי בשינה עמוקה
וטובה.

כשנעורתי, לא הבנתי היכן אני.  מספר שניות  ואולי אף דקות
עברו, עד שנזכרתי שאינני בכלא- בתאי הצר והמעופש- אלא בגן-עדן
עלי אדמות.  
הסטתי את הוילון וראיתי חושך סביבי.  חושך שנוקד באלפי נקודות
זוהרות קטנות- פנסי העיר הרבים המנצנצים באור יקרות, ביופי
מסנוור.
יישרתי את בגדיי, התגלחתי, סרקתי את שערי.  כעת הייתי מוכן
ומזומן לקראת שעות הלילה- השעות האהובות עלי ביממה.  
יצאתי מהמלון, פוסע במחוזות שונים בעיר.  האנשים נראו יפים
כולם בחשכה, הרעש- כמוזיקה לאוזניי, הצללים שלמדתי להכיר כה
היטב חבקו אותי ואת העיר הגדולה כולה.
העיר אינה ישנה לעולם.  
הלכתי והלכתי, לא מתעייף ולו לרגע, עוצר מדי פעם להביט על איזה
בניין יוצא דופן בגבהו (והם היו רבים כל-כך), או על איזו
מכונית מופלאה ונוצצת, או על זוגות צעירים ויפים- אולי באמת
מאוהבים ואולי רק מרמים זה את זה- חיוכיהם המפתים כמסך עשן
המכסה על כוונות נסתרות.
באפי עלה ריח מתוק ורגליי הובילו אותי אל מקורו- מה הופתעתי
לגלות כי חזרתי אל המאפייה!  אך אין זה פלא, מכיוון ששם שכן
ביתי ונפשי ודאי הייתה עוד קשורה בו, על אף כל השנים שחלפו.
הצצתי לתוכה.  הבחור- ידידי, עדיין היה שם, נראה כי הוא סוגר
את המקום- אוסף את השאריות ומשליך אותן (אולי כטרף לחסרי הבית
העלובים), מנקה את המדפים, נועל את הקופה.  הוא נראה עייף, אך
בער בו בעוז הניצוץ השמור לחלק מהצעירים.  ניצוץ אשר ברב
המקרים נעלם עם התבגרותם.
המשכתי להביט בו- מנגב את ידיו, מסיר את סינרו, משלשל לכיסו את
המטבעות המועטים מכוס הפלסטיק, מוחה את מצחו מהזיעה, מכבה את
האור, יוצא מהמאפייה, נועל את הדלת, מבחין בי, מופתע- "ערב טוב
אדוני, מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?", אינו זוכה לתשובה, חש
בידיי על צווארו השברירי, מופתע עוד יותר- "מה אתה עושה?!",
נאבק ללא הועיל, מתחיל לחרחר,  עיניו מביעות תחינה לחיים,
מחרחר בחוזקה יתרה, חדל להיאבק, הניצוץ שבעיניו כבה.
שמטתי את גופו, שהיה כעת מלא חיים כבובת סמרטוטים, דמעות צער
שוטפות את פניי.
רצחתי אותו בכאב, רצחתי אותו בכעס על עצמי שאני עושה כן, רצחתי
אותו בחרטה גדולה.  
ניגבתי את הדמעות מעל פניי, נרגע אט-אט.  
לעצמי חשבתי-
'אכן, קשה להגמל מהרגלים ישנים...'