[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תיאודורה ג'יימס
/
שתי דרכים

היא עמדה מול המראה והביטה בדמות המפוארת שהשתקפה.
לבושה בשמלת כלולות לבנה, עם שובל והינומה, היא נראתה כמו חלום
של כל נערה אחרי פגישה ראשונה מוצלחת, באותה נשימה מהירה אחרי
שסוגרים את הדלת ומחייכים מהנשיקה אבל לפני שמתחילים לנתח את
הערב, לרסק את הרגע לרסיסים ואז לנסות להרכיבו בכל מיני דרכים
שונות. היא הייתה יפהפייה. ועמדה להתחתן.
אז היא הסתכלה במראה וחייכה. לפחות כך חשבתי.
כשהיא הסתובבה ראיתי שהאיפור שלה נמרח והיא בכתה, מנגבת עיניה
במטפחת הכחולה שנתתי לה.
השיער שלה היה אסוף לאחור ועם ההינומה הלבנה והאור שהשתקף דרך
החלונות הגבוהים, היא נראתה כמו מלאך אבוד, לבושה בבגדים
הנכונים אבל בוכה והיסטרית.
"מה קרה לך?" שאלתי עם חיוך. הטקס עמד להתחיל עוד מספר דקות,
ובמוחי עלתה תמונה שלה מייבבת בעודה צועדת לעבר החופה אל בעלה
לעתיד.
הוא הציע לה נישואים לפני חצי שנה, ולקח לה בדיוק לילה אחד
להחליט שהיא רוצה להתחתן איתו.
אחרי שהוא הציע היא התעקשה שיבלו את הלילה בנפרד כדי שתדע לבטח
מה היא מרגישה, וברגע שהוריד אותה בדירתה היא התקשרה אלי
בהיסטריה שאני חייבת לבוא.
פתחתי את הדלת של הדירה שלה וניתחתי את שלבי ההגעה. הארנק ליד
הטלפון אמר שהיא התקשרה אלי ברגע שנכנסה דרך הדלת, הנעליים
בכניסה למסדרון והשמלה הזרוקה ליד החדר אמרו שהיא החליפה בגדים
והתכשיטים על השולחן הקטן ליד המטבח אמרו שאני אמצא אותה יושבת
בבגדים הכי זרוקים שלה, גופיה ושרוואל, עם קערת גלידה גדולה
מול הטלוויזיה בסלון.
צדקתי.
"את לא תאמיני מה הוא עשה!" היא אמרה בעודה מושיטה לי כפית.
מתברר שכמוני, גם היא ניחשה את מהלך הערב, ומאחוריה ראיתי כבר
בקבוק טקילה מחכה עם שתי כוסיות.

גבירותיי, זהו חינוך יעיל ביותר. אל תאכלו הרבה גלידה או כל
דבר משמין אם אין לכם תוכנית מגובשת בנוגע לדרך כלשהי להוריד
את המשקל אחר כך, באם על ידי זריקת חפצים שבירים על הקירות -
מומלץ לפרידות - או להשתכר ולמצוא את עצמך נושקת לאל הפורצלן
בבוקר.

"מה הוא עשה?" שאלתי והתיישבתי על הספה. לא הייתה לי פגישה
הערב, אז כבר הייתי בבגדי הנוחות שלי, טרנינג וחולצה של KISS.
ביד רועדת היא הצביעה על הארנק שלה.
"אני אפילו לא יכולה להגיד. תסתכלי בארנק."
הרמתי את הכפית שלי ולקחתי קצת מהגלידה - שוקולד, כמובן -
והלכתי להביא את הארנק. כשניערתי אותו על השולחן לצידנו נפלו
שפתון, איתורית, וקופסא קטנה.
למרות שאף פעם לא הגישו לי את "הקופסה", הכרתי מספיק נשים
נשואות או לפחות מאורסות בשביל להבין את תגובתה ההיסטרית.
"הוא הציע לך נישואים!!!"
"אל תגידי את זה אפילו."
"מה עובר עליך? חשבתי שזה מה שרצית!"
היא הניפה את ידה ומיד הטביעה את הכפית בחזרה בגלידה.
אני חזרתי להתיישב מולה על הספה.
"כאילו שאני יודעת מה אני רוצה!" היא נשמה עמוקות, נאנחה ופרצה
בניסיון הסברה.
"רציתי שהוא יציע נישואים. אני אוהבת אותו. אני רוצה להיות
איתו."
עוד כפית מלאה קלוריות.
"אז מה הבעיה?"
"אין בעיה. אוף, אני לא יודעת..."
אחרי עוד קצת גלידה ועוד הרבה אלכוהול, לא פתרנו כלום.
כשהתעוררתי בבוקר מצאתי אותה יושבת בסלון, מעריצה את הטבעת
שהוא בחר ומספרת לאימא שלה על הגוונים והקראט.
וככה חשבתי שזה יסתיים.
עד לרגע שנכנסתי לחדר צדדי שבודד לטובת הכלה, להכנות ממש לפני
החתונה.

"אז למה את בוכה?"
היא התיישבה על הרצפה, שמלתה נשפכת לכל כיוון ומעלימה את
השטיח. רציתי להעיר לה שזה בטח לא טוב לשמלה השכורה, ואז בעטתי
בעצמי על הדמיון המדאיג שראיתי יותר ממנו בכל יום עובר -
הדמיון לאימי.
"אין לי שום מושג מה אני עושה פה."
חייכתי והתיישבתי מולה על הרצפה, תוך ניסיון לדאוג בכל מקרה לא
לדרוך יותר מדי על שמלת הכלולות הלבנה, קודש הקדושים של נשים
בכל מקום.
"חמודה, את מתחתנת."
עיניה המשיכו לדמוע והיא ניגבה בעדינות עם המטפחת, למרות שהיה
ברור שהמסקרה כבר הפסידה בקרב.
"אני יודעת!! ולמה? אני לא חושבת שאני צריכה להיות פה."
"חשבתי שאת אוהבת אותו."
"אני כן, אני אוהבת."
"נו? אז מה רע?"
"הוא.. זה פשוט... אני לא יודעת. פשוט ציפיתי ליותר... תמיד
חשבתי שהיום הזה יהיה יותר מלא... שאני ארגיש משהו אחר ממה
שאני מרגישה עכשיו."
"מה, את דואגת לעתיד שלכם?"
היא נאנחה והחזיקה את המטפחת הכחולה בידה.
"לא, ממש לא. לעתיד שלנו אין מה לדאוג, אני יכולה להגיד לך
ברגע זה איפה נהיה עוד חמש שנים. נשואים, עם ילד אחד והשני כבר
בדרך, הוא כשותף מלא במשרד שלו, ואני מתנדבת בבית החולים ואישה
למופת."
"כרגע תיארת את חיי החלום שלך. כשגרנו ביחד במכללה זה כל מה
שרצית, זה מה ששמעתי ממך לפני ואחרי כל פגישה, איך הוא עומד
בסולם 'החלום'."
היא נאנחה, ובעודה בוהה במטפחת הכחולה מלמלה בשקט: "מי אני
שאדע מה אני רוצה מהחיים?"
ליטפתי את הכתף שלה. היא לבשה שמלה בלי כתפיות, עם שרשרת
פנינים לצווארה.
"זה סתם בהלה. ברגע שתתחילי לצעוד וכולם יסתכלו עלייך וכל
הפיות יפלו על הרצפה מכמה שאת נראית מדהים ואת תראי אותו
ותיזכרי למה אמרת כן, לא יהיו לך שום דאגות חוץ מלהיראות טוב
ולדאוג שאף אחד לא ישתכר בקבלת הפנים."
ראיתי שמה שאמרתי לא השפיע. זה היה יותר מהמשבר הקיומי הרגיל,
שהיא נטתה לעבור כל מספר שבועות. התיישבתי בחזרה.
"מה לא בסדר?"
היא ניגבה בעדינות את הדמעות החדשות והרימה את ראשה אלי.
המסקרה יצרה מסלול של דמעות על לחייה, ולרגע כמעט שרציתי
לצחוק, כי בין ההינומה, השיער המושלם, לשמלה המושלמת עם
הנעליים שהיא גררה אותי שלושה ימים כדי למצוא, היה פרצוף עם
שני פסים שחורים, עיניים ירוקות - רק כשהיא בוכה - שהזכירו לי
מראה של כלבלב אבוד ומטפחת כחולה, וכל הצבעוניות הצטברה לפניה,
כאילו שההינומה והשמלה לא אפשרו אישיות כלשהי מלבד של 'הכלה'
אז האישיות של האישה שפחדה וכרגע בכתה בהיסטריה וישבה כאן על
הרצפה הייתה פשוט חייבת להתפרץ במלוא כוחה דרך פניה.
"אני אוהבת אותו, באמת שכן. ונוח לי איתו. הוא חכם, מצליח,
טוב-לב, נחמד, מאוד הגון, בסדר במיטה. טוב לי איתו."
"אז מה הבעיה?"
"אני... לא יודעת. הוא באמת גבר טוב, וכל מי שתקבל אותו תהיה
בת מזל, אבל..."
"אבל, אולי פתאום את מבינה שלדעת מה הולך לקרות בחיים שלך
מהנקודה הזו והלאה זה לא כזה יתרון."
היא נשמה עמוק.
"אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להסתכל על החיים שלי ולראות מה
יקרה בעוד חמישים שנה. ועכשיו, עכשיו זה כאילו אני בת 100
בתחילת החיים שלי ואני יכולה בדיוק להגיד לך לאן הכול יגיע."
"תחשבי על זה ככה, אולי תיהרגי מחרתיים." וחייכתי.
היא הרימה את ראשה בצחקוק, אבל הוא נעלם באותה פתאומיות
שהופיע.
"מה את חושבת עליו?"
שתקתי. האמת היא שמהתחלה לא אהבתי אותו. הוא תמיד נראה לי יותר
מדי מוצלח, כאילו מר חיים מושלמים, ולא הייתי בטוחה שגבר כזה
יתאים לחברה שלי. הם היו כמו קן וברבי, רק שהיא הייתה ברונטית,
וסיפרה שהוא יותר מדויק מבחינה אנטומית. אבל תמיד ראיתי אותו
כקן. גם השיחות בינינו והרמה הרגשית שלו נראתה לי בערך ככה.
רגישות של קרטון עם בערך אותו הטעם.
והייתי צריכה להגיד משהו, כי פעם גרתי איתה ביחד והיא הכירה את
הדממה שלי. אז ניסיתי לדבר מהר, שלא תחשוד. זה לא עבד.
"אני חושבת שהוא נראה ממש מושלם."
"מה את מתכוונת, נראה?"
זוהי הנקודה שרוב הגברים ונשים כאחד יבינו שהם לקחו כיוון לא
טוב, יסתובבו וימלטו כל עוד נפשם בם. אבל זו החברה הכי טובה
שלי, בשמלת כלה על הרצפה. חובה להישאר אבל לנווט לכיוון אחר.
"את נראית שמחה איתו. הוא נותן לך ביטחון בחיים. וזה מה שאת
רוצה, לא? ביטחון? לדעת לאן הדברים ילכו? בלי הפתעות מדאיגות
שיהפכו את החיים שלך על פיהם? בלי בהלות למיניהן, בלי פחד."
היא הנמיכה את מבטה והסתכלה על טבעת האירוסין.
היהלום בטבעת הנישואים שחיכה בסבלנות בכיסו היה עוד יותר גדול.
רציתי להגיד את מה שבאמת הרגשתי. רציתי לומר לה שהיא צריכה
להמשיך לחפש אם היא לא בטוחה ושבחור כזה, עם עומק של קיסם, לא
שווה אותה. שמגיע לה משהו אחר. אבל אחרי הפגישה הראשונה שלהם
היא נראתה שמחה, מברברת על הקריירה המצליחה שלו, האוטו היפה,
העובדה שהוא ג'נטלמן ומתוק ונחמד ונותן טיפ אדיב ומנשק נהדר
וכל כך רומנטי ואדיב...
"זו המציאות. לא כולנו יכולות להיות כמוך, יושבת ומחכה לנסיך
מהאגדות."
שתקתי. איפהשהוא ידעתי שנעבור את זה, שבנקודה זו אני לא אצליח
לעודד אותה אלא אם אני אהפוך למטרה. אני לא הייתי יכולה להגיד
לה שהיא עושה את הבחירה הנכונה, כי לא האמנתי בזה.
היא הייתה צריכה טחנת רוח להילחם בה.
היא עברה עם המטפחת על מסלול הדמעות, מעלימה את הפס השחור
מפניה אל המטפחת.
"זה נשמע מאוד נחמד לשבת לחכות שהגבר שמושלם בשבילך יבוא,
שתמיד הכול יהיה בדיוק כמו שצריך ביניכם. אבל זה לא קורה.
בחורה צריכה להיות מעשית בעולם הזה."
היא שוב נשמה עמוק, והפעם הרימה את ראשה והסתכלה עלי, עם סט
חדש של דממות נוצץ בעיניה.
"אני פשוט לא רוצה להיות לבד. אני יודעת שזה נורא מצידי להגיד.
אישה מודרנית עם השכלה וחינוך ותואר ועבודה וחשבון בנק ודירה,
אבל האמת היא שנמאס לי להיות לבד. אני צריכה מישהו שיתמוך בי.
מישהו להישען עליו, מישהו שיגונן עלי מהעולם. שיציל אותי. ולא
חשוב כמה חברות נהדרות יש לי, אני עדיין לבד. ולפחות איתו...
איתו זה פחות לבד. זה עדיין לבד לפעמים אבל... לא כל כך."
היא התחילה להתרומם מהרצפה.
"ועוד מעט גם נחליט שהגיע לזמן לילדים, ואז בכלל לא יהיה לי
זמן לעצמי. לבד יהיה הדבר הכי רחוק ממני."
היא חייכה ונעמדה מולה המראה.
"והוא באמת גבר טוב. ומתוק. וכל כך טוב אלי. ורגיש. הוא נותן
לי לעשות את כל השטויות שלי ולא לוקח ללב, כל ההיסטריה שלי
והרצון שהכול יהיה בדיוק כמו שצריך עד שזה כמעט משגע אנשים
רגילים. הוא כל כך טוב אלי."
היא שמה מחדש את המסקרה ושפתון.
"והוא יהיה אבא נהדר. יביא פרנסה מאוד מכובדת לבית ויהיה טוב
לילדים אבל ייתן לי לחנך אותם כמו שאני מוצאת לנכון, בלי
להתערב יותר מדי. הוא ייתן לי את המרחב שלי, אבל יהיה שם כשאני
אצטרך אותו. ואני באמת אוהבת אותו. כל הפנטזיה הזאת של להיות
מאוהבת במישהו ממבט ראשון, זה פשוט מגוחך. אפשר רק להתאהב אחרי
שמכירים את האדם, שממש חיים איתו וקיימים איתו ונמצאים איתו
ככה שבאמת מכירים איתו, לא איזה משהו שטחי. והולך להיות לנו את
כל החיים שלנו ביחד, יהיה לי כל כך הרבה זמן להתאהב בו..."
היא העבירה את ידיה על השמלה להוריד שביבים בלתי נראים של
השטיח והסתובבה אלי בחיוך גדול.
"נו, אז למה אנחנו מחכות? הוא בטח משתגע שם, חושב שברחתי לו או
משהו. אני עם ההיסטריות שלי... איזה מסכן, הוא לא יודע למה הוא
נכנס איתי! אוי, הוא כל כך טוב אלי. קדימה, בואי נלך לחתן
אותי."

ויצאנו.
החתונה הייתה מקסימה. הוא נראה באמת נרגש, עד כמה שקן יכול
להתרגש, והיא לא גמגמה פעם אחת כשהסכימה להינשא. בקבלת הפנים
הם הסתובבו בין כל האורחים, ובזמן שאני ישבתי בשולחן הרווקים,
הצלחתי לשמוע משולחנות אחרים חוות דעת על כמה שהם נראים כמו
זוג מושלם להחריד, כאילו שנוצרו להחזיק ידיים ולהיות ביחד,
ואיך שהילדים שהם יביאו לעולם בטח יהיו לגמרי מוש-ל-מים וכל כך
יפהפיים.
אני דווקא חשבתי שהם נראים כמו אחד מהזוגות על העוגה, זוג
בובות, עשויים מפלסטיק.
בשלב מסוים כשעברתי על השיחה במוחי יכולתי לשמוע את כל הדברים
שרצינו להגיד ולא נאמרו.
את הכעס שלי כלפיה שהיא נכנעת בכזאת קלות לפחד של להישאר לבד,
מה שלמדתי לכנות "היסטרית הדממה" שהפכה כל כך הרבה רווקות
חזקות ומשכילות ועצמאיות לגברת X, אשתו של Y ואימא של Z .
את הכעס שלה על כך שהחזקתי באותה דעה, כמעט ילדותית, שכן קיים
גבר שאני אוכל לאהוב ולהיות מאוהבת בו, מישהו שזה כן ירגיש
איתו נכון כל הדרך ושזה באמת יהיה עד כדי כך קרוב למושלמות,
אהבה ששווה למות בשבילה ולא עוד תבשיל טפל שאוכלים לכל החיים
ובסוף מקיאים רק מהמראה שלו. מישהו שאני אראה, שאני אכיר, שאני
אזהה מהרגע הראשון וככל שנתקרב, זה רק יהפוך להיות יותר טוב.
מישהו שלא יפסיק לחבק אותי במיטה, לא חשוב כמה שנים נהיה
נשואים. ושאני החלטתי לחכות לו.
וכן, באיזה מקום לשתינו היה ברור שהיא מקנאה בי, שהיא בעצמה
פוחדת שאני אמצא אותו, כי אז, היא תצטרך להודות שגם שלה הגיע,
אבל היא הייתה בצד השני של הרחוב, עם בעלה וטבעות נישואים,
והגבר המושלם המשיך ללכת והם בחיים לא יפגשו.

עברנו שנים, ואנחנו ניתקנו קשר. אנשים מתרחקים, ובאיזה מקום
אני חושבת שהיא לא יכלה לפגוש אותי ולספר כמה היא שמחה. שתינו
ראינו מעבר למעטה הזה, והיא ידעה שלא חשוב כמה אני אחייך,
השקרים האלה אולי הצליחו לעבוד עליה אבל בטח לא יעבדו עלי.
ראיתי אותה ברחוב לפני כמה ימים, עם שלושה ילדים. הם היו בדרך
לבקר את "אבא במשרד", כמו שהיא אמרה, לינגו של נשים ואימהות
שפעם היינו צוחקות עליו.
היא נשארה נשואה, ואני נותרתי רווקה.
אני לא יכולה לומר שאף אחת מאיתנו עשתה את הבחירה הנכונה.
מהכיוון שלי, עד כמה שפנטזתי ברגעי הדממה המחרישים על ילדים
שיאהבו אותי ובעל שיחבק אותי ומשפחה מאושרת ורעשנית, היא נראתה
לי קצת אפורה, כאילו שהשמלת כלה עדיין נותרה עליה ודהתה עם
השנים, וכל הצבעים הנהדרים שהיו בפניה התמזגו לאיזה אוף-ווייט.

ואני בטוחה שכשהיא הסתכלה עלי אחרי שנפרדנו, היא חשבה שלמרות
שנשמע לה נהדר דירה שקטה וריקה, האפשרות לבוא וללכת מתי שמתחשק
לה לאן שמתחשק לה ולצאת עם איזה גברים שתרצה, היא שמחה על הבן
שהקשיב למוזיקה אבל סירב להקשיב לה, הבת שהעריצה אותה וניסתה
להתלבש כמוה והילד הקטן שהחזיק בידה והציק לה שהוא רוצה צעצוע
שראה בחלון ראווה. והתינוק הרביעי כבר בדרך. הכל בהתאם
לתוכנית.
בשלב מסוים, כשהעמדנו פנים שניפגש לארוחת צהרים בהזדמנות קרובה
הילד פרץ בבכי, וככל שראיתי את הדמעות ניגרות על לחייו, הרגשתי
איך שתינו רוצות לברוח משם. יש כל מיני סוגי נוסטלגיה, וזה היה
אחד שהיא העדיפה להשאיר קבור.



אף אחת מאיתנו לא צדקה, ואני בכנות לא יודעת אם מישהי טעתה.
זה מה שקורה שהכול אפור. כשאין נכון ולא נכון.
כשהבחירה היא בידך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וואי וואי
וואי...
פתח, פתח
טלוויזיה, היה
פיגוע!


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/03 11:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה