זהו ספר על ברכה.

זהו ספר על אימה.

זהו ספר על גבורה.

גבורת היחיד.

לסילבי עקרו שן בינה.
מלבד זה כל חייה כואבים. שלושת ילדיה מצווחים בקול דקיק 'אמא,
אמא' 'תני לי'. אביהם המובטל כבר נטש. לפני שטרק את הדלת בפעם
האחרונה, סינן לעברה בארסיות: "אין דבר. תמשיכי. תמשיכי עם
הריקודים במועדון. אל תתפלאי כשיום אחד ימצאו את הגופה שלך
זרוקה בצד הכביש'.
כאשר היא מביטה בעצמה במראה באמבטיה, היא עדיין רואה אשה יפה.
פורמת את המטפחת, בוחנת את הלחי מבחוץ, ואז לאט, מתחילה לפזר
ג'ל נצנצים כחול שקוף בין שדיה הרכים. מי לא היה רוצה לעזור
לי, היא חושבת, לרכוס את החזייה הירוקה, הטורקית, מלאכת המחשבת
של פאייטים זוהרים. לדחוס את בשרה הלבנבן והגולש פנימה, אל תוך
קונסטרוקציית הפלדה הקשיחה. סילבי אינה בת שש עשרה עוד, אך
באור מעומעם קשה להבחין בזאת.

סעיד 2000.
זהו המועדון אליו היא מגיעה. ערב כן, ערב לא.
הערב כן.
זורקת על עצמה ז'קט רק לזמן הנסיעה, רגליה נתונות בנעלי זהב
דקיקות, החצאית המוזהבת שהיא לובשת היא רק חלק מהתלבושת.
כשתגיע, יהיה עליה ללבוש את המשולש הירוק התחתון שישלים את
המראה הנוצץ. לסילבי נמאס כבר להתלבש בחדרי שירותים צרים
ומסריחים, ולכן היא משתדלת להצטייד בכמה שיותר פריטים עוד
בביתה.

סעיד 2000.
גיוון מדהים של כיעור אנושי. הנשים מתהדרות ברעמת שיער תלת
גונית, הגברים גסים, מיוזעים, לרובם חוטם רחב, עורף שטוח
ועצמות כבדות. מלצרים טעוני הררי שיפודים עסיסיים עוברים
ביניהם. הרחבה צרה מדי. לא פעם החליקה על פרוסת מלפפון דקה,
ואנשים זרים באו לעזרתה. בעיקר הדי ג'יי הקבוע, שפיתח כלפיה
חיבה מיוחדת. לפעמים הוא מגן עליה באמצעות המיקרופון, "היי,
גולני, אתה שם", הוא מכריז, "כן אתה, בלי ידיים!", בזמן שהיא
מסיגה את גופה לאחור כנחש קוברה ובטיפופי ריקוד קלים מתחמקת
מגברים מעיקים, מאלצת חיוך. קורה שהוא נועל את עיניה ומסלסל
שיר נשמה בטורקית, בשבילה ובשבילה בלבד. באותם רגעים, מתרחב
לבה של סילבי, והיא מרגישה שזהו ייעודה בחיים - להביא אור,
שמחה ואהבה לליבם הבהמי של הממלאים את המועדונים הללו עד אפס
מקום.
לעיתים נדמה לה שעיניהם הלחות מבליחות ניצוץ תבוני, שגם הם
יודעים שהם כלואים בלולאה הזאת, ממלאים תפקיד... אך לא. בסוף
הערב, כאשר דוחקים לכף ידה 250 בשטרות מגולגלים אותם לא נהוג
לספור, בדיוק חצי ממה שדרשה, פג הקסם.

או אז משילה סילבי מעליה את חיוכה המתוח, מוחה זיעה נוצצת,
נחלצת מקונסטרוקציית הפלדה הירקרקת הדשה פסים אדומים בבשרה,
וחוזרת הביתה במהירות האפשרית.
מחר יגיע יום חדש, ואולי, אין לדעת, אולי בכל זאת יקרה משהו עם
רופא השיניים.

כן, יתכן שזהו ספר אווירה קצת מדכדך, אך האיורים הצבעוניים,
והסינגל של עמאר דייב המצורף לכבוד שבוע הספר, שווים הכל. 176
עמודים, כריכה רכה.