הגעתי לפגישה שלנו במצב רוח רע. הצרות הרגילות. נדמה לי שאפילו
היו לי דמעות בעיניים. אנחנו יושבים לשתות קפה. קפה תמים.
המבטים שלך קצת פחות תמימים. הנגיעות שלך כבר ממש לא תמימות.
אפילו עוברות את גבול הטעם הטוב, אם לשפוט את המבטים המזועזעים
שתוקעת בנו הפולנייה ההיא שבאה לשתות קפה עם השכנה שלה מהדלת
ממול. שנינו מסתכלים עליה, אחר כך אחד על השנייה ופורצים פתאום
בצחוק היסטרי. צחוק משוחרר, רווי אלכוהול ששנינו שתינו קודם,
לפני הקפה, לחוד ואחר כך ביחד. אנחנו מדברים על כל מני דברים
בנאליים, על העבודה שלי, על העסק שלך, על החברים המשותפים.
מרכלים קצת, אוכלים קצת, שותים קצת. ונוגעים. הרבה. כל הזמן
נוגעים. משורר חביב כתב פעם: "אנחנו יושבים ומדברים, אבל בראש
חושבים דברים לגמרי אחרים" ורק אתה ואני יודעים מה עובר לנו
בראש באותם רגעים (הנייר היה מסמיק לו הייתי מעלה את זה על
הכתב). טמפרטורת הגוף שלי עומדת לעלות לשיאים שאפילו פרנהייט
לא חשב שיש כמוהם. כשהייתי בתיכון היה לנו במעבדה לפיסיקה
מכשיר שעושה פיצוצים והמורה לפיסיקה אמר שלמכשיר הזה קוראים
"אל תיגע בי". אח שלי נגע בו פעם. היה פיצוץ. אדיר. עד היום יש
שם חור בתקרה. באמת. אני מרגישה שאם תיגע בי עוד קצת יהיה
פיצוץ ויצטרכו לנקות אחרי את בית הקפה. לא נעים לי. אני מכירה
את המלצרים וקשה להם גם ככה. אחת הגרופיות שלך עוברת ואתה
מוריד ממני את הידיים, הרגליים וכל שאר האיברים שפיזרת עלי, כי
לא נעים לך. כן, אני יודעת, צריך להשאיר מספיק לכולן. אני
מקבלת בהבנה ומצליחה לבלוע יריקת-אש כשהיא באה ומתיישבת לך על
הברכיים. אני רואה את העיניים שלך כשאתה מדבר איתה והן לא
משדרות אליה כלום. אני מסתירה חיוך קטן, מנצח ומרושע ופונה
לבהייה ממושכת בסוכרזית שעל השולחן (1 גר' = 2 כפיות סוכר ורק
1/2 3 קלוריות). אחרי הכל, אני לא באמת מסוגלת להשתתף בשיחה על
מידת השיזוף שהיא הצליחה להשיג באילת. עוברות כמה דקות והיא
רצה לעברו של הנה-קובי-יו-איך-אני-מתה-עליו, קופצת לו ישר לתוך
הידיים ושואבת לו את אבי העורקים. שוב אנחנו נשארים לבד
וחוזרים למקום ממנו הפסקנו, כלומר להתערבבות של האיברים
ולצחקוקים. בחור בצורת הסמל של רב-בריח מגיח יחד עם עוד כמה
חברים, מגניב אלי כמה מבטים רבי משמעות ומתייאש. אחרי הכל, למה
הוא יכול לצפות כשהראש שלי תקוע עמוק בצוואר שלך. גם לי בסך
הכל קצת קשה לראות משם. בין לבין אנחנו ממשיכים לדבר כאילו
כלום לא קורה ובעצם הכל קורה. כמעט. חבר שלך עומד להגיע, אתה
אומר. אני שואלת אם ללכת כשהוא יבוא ואתה אומר "מה פתאום"
ונשמע מתכוון. אני מאמינה לך ונשארת. אנחנו עוברים לשלב
השתיקה. לא שתיקה מהסוג המעיק, שתיקה של כיף, של ביחד, של
מחשבות זימה ומחשבות טובות. בית הקפה מתחיל להתרוקן. בדרך כלל
אני לא אוהבת לשבת במקומות ריקים, הפעם זה לא מפריע לי. אני
איתך. די לי בך. בך ובי. ברקע פרינס סוגר את הלילה עם "גשם
סגול": "מעולם לא התכוונתי לגרום לך צער... אני רק רוצה, פעם,
לראות אותך צוחקת...". אני צפה במחשבות חזרה אל ימי התיכון.
כמה אהבתי את פרינס אז. כל החדר היה מכוסה בתמונות של פרינס.
אמא שלי רצתה להרוג אותי על מה שעשיתי לצבע. יום אחד היא עוד
תגיש לי חשבונית על התיקונים בקיר. "ריקי יש לה את פרינס, וגם
את דיוויד בואי" שרה לי אז שרון ליפשיץ. או שאלו היו ימים של
כיף או שפשוט טוב לי איתך עכשיו. אני לא מתעמקת, רק יודעת שטוב
לי ושיש לי חיוך בגודל חצי-פיתה מרוח על כל הפנים.
ואז הוא מגיע, החבר שלך. הוא יפה כמו חלום וקוראים לו אמיר.
דווקא מתאים לו. אני מסתכלת עליך והעיניים שלך מקבלות ניצוץ
חדש. אחר. משהו שלא ראיתי אצלך קודם אף פעם. אני אולי שתוייה
אבל לא עיוורת. בתיאום מושלם, אתם קמים והולכים יחד לבחור סרט
מסיפריית הדי.וי.די ומשאירים אותי לבד.
לאט-לאט האלכוהול מתנדף, האנשים כבר הלכו כולם והמלצרים סופרים
את הטיפים. בזמן שאני מחכה לכם, באיחור של חמש עשרה שנים, אני
מבינה, סוף סוף, למה התכוון פרינס ב"גשם סגול" ולמה התכוונת
אתה.