רבצתי לי על הספה עשויית העור האיטלקי היקר, ראשי אחורה, עיני
עצומות ומבין שפתי מטה ליפול, איזו מלבורו מנטה מהסוג שאני
אוהב, כמעט גמורה.
מה ששכחתי לציין הוא שרגלי היו מפוסקות ובינהן היה ראשה השמנמן
של איזו מעריצה פנאטית שהיה לה מספיק כסף ואומץ בשביל להגיע
לאזור המסויים שבו עבדו שפתיה ולשונה במרץ, ואני חייב להודות
שהיא בהחלט ידעה מה היא עושה, וכל עוד הייתי עוצם את עיני
ונמנע מלהביט בפרצופה המכוער, נותרה הנאתי בעינה.
בשלב מסויים, הרגשתי שאני לא יכול יותר, תפסתי אותה בשערה החום
הארוך והשלכתי אותה על ברכיה, ובתנועה מהירה, כשאני משתדל
להסתכל עליה כמה שפחות, הפשטתי את חצאית המיני שלה ואת תחתוניה
הורודות וביצעתי בה את זממי במהירות. לקול גניחותיה הרמות
צירפתי לי מדי פעם איזה שיעול.
שעה וחצי אח"כ ספרתי את הכסף, 2000 דולר בשטרות של מאה,
שקיבלתי מידו של אביה במעטפה לבנה. הוא חייך אלי חיוך של ממזר
בשעה שמסר לי את הכסף, ואני חייכתי בחזרה, ידעתי בדיוק איך הוא
מרגיש, גם אני הרגשתי ככה בתחילת הסוף.

בהתחלה הכל היה נהדר לאחר שלוש שנים של בטלה על חשבון שחרור
מהצבא ועבודה בעבודות מזדמנות, הצליחה הלהקה שלנו לחתום על
חוזה עם איזו חברת תקליטים מקומית ונידחת, הידיעות הרבות שהיו
לי בעסק מנעו ממני ליפול בפח שכל הסתומים האחרים נפלו אליו.
חתמנו על חוזה לדיסק אחד בלבד.
הוא היה פשוט להיט. פיצוץ, "הדיסק המקורי והמעניין ביותר של
העשור" כפי שהגדיר אותו מגזין מסויים, וכך פרצנו את דרכינו
לתעשיית הרוק הפסיכודלי של המאה העשרים ואחת.
הכל נראה בטוח כל כך, לא יכלנו לטעות, האלבום השני, שהגיע כשנה
וחצי מאוחר יותר צירף למעריצנו את כל החובבים האמיתיים של
הסגנון שעוד לא היו בינהם קודם, והשלישי, בכלל נחשב לקלאסיקה.
אל תאמינו לכל האפסים שאומרים לכם שאי אפשר לחיות ממוזיקה,
אפשר ועוד איך. במה שרק אני הרווחתי בזמנים האלו היה מספיק
לקנות חתיכת בית, מכונית עצבנית, רמת חיים מהסרטים, אפילו לממן
את בעיית הסמים ה"קלה" שלי.

אני גם זוכר מתי בדיוק זה התחיל להדרדר. במסע הופעות בשוודיה,
נהרג המתופף שלנו בתאונת אופנוע. הם היו שבורים, ככה לפחות
נדמה לי, כי אני לא זכרתי כלום מהתקופה הזו, אני מניח שזה בגלל
שהייתי מסומם מדי בשביל לחשוב. הכל זכור לי כמו גוש אחד ארוך
ועמום של נזלת עליה מודבקות תמונות והבזקים קצרים של זכרון.
כשחזרנו משם, אחרי שבוע, החלטנו, אני והמנהל העסקי שחייבים
למצוא לו מחליף ודחוף. זה עורר חתיכת ויכוח שבסופו הגיטריסט
שלנו עזב. החלפנו גם אותו ובהרכב חדש יצאנו לכבוש את אמריקה.
הדיסק הרביעי שלנו מכר יותר מכל הדיסקים האחרים ביחד. מה שמוזר
היה ששירים ממנו הושמעו בכל התחנות רדיו הגדולות, ובאמ טי וי
בשעות אחה"צ, זמנים שפעם בזנו להם משום שהם היו שמורים ל"זבל
להמונים" כפי שקראנו למוסיקה הזו בתחילת דרכנו, לז'אנר שלנו לא
היה מקום שם, ואנחנו היינו גאים בזה. תמימות נעורים מחורבנת.
בערך בתקופה הזו גם התחלנו לקבל מכתבי נאצה, חלקם מאותם אנשים
שפעם שלחו לנו מכתבים על איך המוזיקה שלנו שינתה להם את החיים,
גרמה להם להתאהב, להתחתן וכל הדרעק הזה. לא שהיה לי אכפת,
הפרצוף המחייך שלי הופיע נון סטופ בטלויזיה, ופרסום שכזה שווה
יותר מכל מכתב שבעולם.

התחלנו לנגן דברים פשוטים יותר ויותר ככל שעבר הזמן, דברים
קליטים כאלו, אתם יודעים, כאלו שנשאר לך המון זמן פנוי אחריהם
ללכת ולעשות חלטורות של 2000 דולר לשעת עבודה. התקשורת התנפלה
על זה כמו כלבים מורעבים, אבל למי בכלל אכפת.
כשהתחלנו לעבוד על הדיסק החמישי שלנו, התחלתי לקבל את מכתבי
האיום האלו, כולם מאותו אדם, באותה תדירות, מכתב כל שבוע,
מודבק מגזרי עיתון. הוא טען שמכרנו את הנשמה שלנו, שמהדבר
המרכזי בחיים שלו הפכנו למה שהרס לו את החיים. הייתי צוחק שעות
מהמכתבים האלה, מראה אותם לשרמוטות היפניות שלי שצחקו גם הן
מבלי להבין בכלל מה כתוב בהם, אבל במעט הפעמים שבהם הייתי פיכח
ונקי, ואלוהים יודע שזה לא קרה הרבה, היו המכתבים האלו נאחזים
לי במוח ומסרבים להרפות, לפעמים גורמים לי לרעוד ולהקיא.

יום לפני שעמדנו לצאת לסיבוב ההופעת לקראת הוצאת האלבום החדש
שלנו, קיבלתי את המכתב עם הכותרת מאירת הפנים "מחר הוא היום"
ובו מתואר בפרטי פרטים מה שאותו אדם מתכנן לעשות לי מחר, מרגע
שיתפוס אותי ועד לרגע שישליך את הראש והגפיים שלי לביוב.
כמעט התעלפתי, רעדתי בכזו עוצמה שלא יכלתי לתפקד למשך זמן
שנראה לי כנצח. כשהתאוששתי התקשרתי למנהל העסקי שלי, מר ל.
אולריך וסיפרתי לו על המכתב, והוא צחק עלי כל כך עד שלא יכלתי
שלא להצטרף לצחוק שלו, לאחר מכן הרגיע אותי וסיפר לי שבזמנו
היו לו אלף מעריצים כאלו, ושכולם אפסים אחד אחד, ואין שום סיבה
שאני אדאג מאיזה אפס שמרוויח בשנה פחות ממה שאני מרוויח ביום.
במצפון שקט, הלכתי לישון.

מסתבר שלארס טעה. אותו בנאדם ששלח לי את המכתבים אכן ארב לי
בדרך מהבית ללימוזינה ובסכין שלופה הסתער עלי. למרבה מזלי, כמה
חבר'ה שזיהו אותי ברחוב התנפלו עליו ודפקו לו מכות, שמאוחר
יותר שמעתי ששברו לו את הגולגולת והרגו אותו.
ואני, מאז לא פחדתי מכלום יותר. וכששבועיים אח"כ התפגרתי בסלון
שלי כתוצאה ממנת יתר והבחור עם הפרצוף גולגולת והברדס השחור בא
לקחת אותי, חייכתי לו בפצוף והצעתי לו 2000 דולר בשביל לדגמן
לעטיפת האלבום הבא.