לך  ט., אהובי הניצחי, מוקדש מכתב זה,
באהבה,
בכבוד, או שאולי כבר ללא כבוד.
אבל בהמון אהבה, בכך אין לי ספק.

כבר סוף השנה עכשיו, ועלינו להפרד לחודשיים, אך זה כל כך לא
מתקבל בעיניי.
עוד שנה עברה, אך אני עוד חולה באותו דיבוק אובססיבי, אלייך.
ודיי, כבר זמן רב שנמאס לי מכל המשחק המאוס הזה
למרות שאני יודעת שלנצח ודאי אהיה כלואה בו.
אהבה ראשונה- הכי חזקה, והכי עקשנית,
ואתה הזוכה בהגרלה שאני מהווה בה את הפרס,
בהגרלה שממנה רק אני יוצאת נפסדת.

יותר מדיי שנים, ויותר מדיי מכבידה המחלה הזאת על גבי.
"אהבה", ארורה אותה המצאה של בורא עולם.
אמור לי,למה אני לא מצליחה להשתחרר מאותם חבלים דמיוניים
שקושרים אותי אלייך?
וזה כואב. למרות שלך כמובן אין מושג עד כמה.
ואילו רק היה לי למי לספר על כך. אבל אין לי....

נטעת שורשים באדמה שבלבי,
ואתה צומח עליה, גדל מיום ליום, ומשתרש בדמי ובעורקיי.
וכמו פרסיט שאי אפשר להיפטר ממנו- גדל בלי מים, ובלי אור שמש,
ומטפס על כל חלקי גופי ונשמתי. אפילו שאיני רוצה בך שם, או
בכלל.

תניח לי כבר, עקשן שכמוך,
צא ממני, מראשי, מגופי, ומליבי.
גרום למישהי אחרת להתאהב בך.
תגרום שהכאב יפסיק לכאוב כל כך.
האהבה הזאת כבר מזמן יצאה מגבולות הטעם הטוב!

סובלת כל הזמן, בבוקר, בערב,
ורואה אותך בעיניי ליבי,
רואה כל הזמן,
כמעין פאתה מורגנה שמתעתעת בי.

ואתה, לא כואב, לא סובל, ולא חש דבר.
אדיש. אדיש לחלוטין.
כל חושייך לא פועלים, ואינם כלל חשים בי.
לא הראייה, הריח או הטעם.  לא השמיעה, ולא הלב.
קיר, בלוקים על גבי בלוקים.
ושום כלום תחושות.
בעיניך אין אני קיימת,
ומי יודע אם מעולם הבחנת בי, ולו רק בזווית עיניך.

אז הנה,
כעת בוודאי, לאחר שקראת מכתב זה,
הבנת את אשר על ליבי,
ליבי הקטן,
זה ששברת מבלי שכלל הרגשת בכך,
זה שהרסת מבלי שכלל טרחתי לידע אותך בכך.

אבל כולי אשלייה, מלאה בדימיונות. כי אין הרי יותר ברור ממה
שליבי בין כה וכה יודע.
אני אכן מרגישה את כל אלו,
ועל כך אף אדם לא יוכל לחלוק.
אך אתה עליהם לא יודע, כפי שמעולם קודם לא ידעת,
וכמו שמעולם לא הצלחת לקרוא את הסימנים מפניי השקטות, ומעיניי
הנעוצות בך בביישנות.
אתה את המכתב הזה לא תזכה לקבל, לעולם.
אתה קרוב לוודאי לעולם לא תדע דבר. כפי שמעולם לפני כן לא
ידעת.
כי תחושותיי הן שלי, ומשהו בי רוצה שתגלה אותן לבד,
ואם לא...אז לא.

ממני,
שלך לעד,
צילה.