וחושך יורד לאיטו על הרחובות.
דמדומי ערב מתפשטים באופק, והוא בולע כל טיפה מהם ומושך אותם
הרחק ממני.
אני שרועה על הספה בגינה, מביטה לעבר השמיים המתכהים, ונושמת
את האוויר הקריר. עוצמת את העיניים, ועדיין הכתום-ורוד מהאופק
מופיע מולי. כינורות אני שומעת, סקסופונים משגעים. הדמדומים
מנגנים ג'אז רך בצבעים חמים.

אני נבלעת התוך למערבולת המתוקה, ומחייכת לקצת.
כשאני פוקחת עיניים, אני רואה שהאופק לקח עמו עוד קרניים
זהובות, ומהצד השני סדין כהה מכסה בהדרגה על השמיים הכחולים.
המוזיקה נחלשת לאיטה. אני לא יכולה לחייך יותר. איך החשיכה באה
כל כך מוקדם?  זה לא הוגן.

גג הרעפים האדום בבית היפהפה באופק מזכיר לי ריח של סרטים
ישנים, למרות שלא בטוח מה הריח שלהם ואם יש להם בכלל. אבל זה
בכל זאת מזכיר את זה, ואם אפשר היה לטעום את התחושה הזאת של
סרטים ישנים, אז זה היה אפשרי רק מלהסתכל על הבית הזה.
יש שם ריח של חליטות תה טריות מהצמחים בגינה. שירים של פעם
מכשפים בצליליהם הענוגים את כל האוויר מסביב. אנשים מחייכים כל
הזמן, יושבים בגינה ומדברים על החיים. לא שמים לב שבכל מקום
מחשיך. אצלהם תמיד אור.

אני חושבת, שבבית הזה החשיכה לא נוגעת. הגג שלו תמיד אדום
ובוהק, גם בחצות.
שם אף פעם לא מחשיך מוקדם. שם זה מעבר לגשם, מעבר לקשת, מעבר
לחושך.
שם זה לא פה.
גג הרעפים של הבית שלנו הוא בכלל לא אדום. אפור-כחול מתקלף,
ואין כאן ולו צליל אחד חופשי וענוג באוויר. האוויר כולו עומד
נטול משמעות. חסר ריח, חסר טעם, חסר הרגשה.
הגינה מכוסה בעשבים שוטים שאי אפשר כבר לנכש. ניסתי, באמת
ניסיתי, אבל מאוחר מדי. הם היכו שורשים כל כך חזקים.

השמים, השמים מלטפים את עיניי, והבית ממול את נשמתי.
מבט אחד על העננים, ואז אחד ארוך לגינה.
צריך לטפל בעשבים, אני מוסיפה מחשבה וקמה להדליק את נורת
הפלורסנט המתכתית.
אני מסתכלת בשעון. מחוגים גדולים ויפים יש לו. זזים נורא מהר.
המנורה נדלקה בקול יללני כמעט חורק. עכשיו אפשר לראות טוב מה
השעה.
עשרה לשבע, וחשוך אצלי.
מוקדם, אני ממלמלת בעיניים דומעות, מוקדם.