ביום למחרת, בדרך לתחנת האוטובוס מצא ליאור חתול קטן מילל
ורועד מקור. ליאור הרים אותו, הוריד את מעילו הקרוע ועטף בו את
החתלתול הקטן. "תשאר פה עד שאמא שלך תגיע טוב חתולי?" דיבר
ליאור אל החתול כאילו מבין מה שאמר. החתול רק בהה בליאור
והמשיך לילל "אני באמת חייב ללכת לבית הספר חתולי, אבל כשאני
אחזור אני אקח אותה ואולי אמא תסכים שתהיה חבר שלי גם" ליאור
רץ לכיוון תחנת האוטובוס ועלה על האוטובוס. מושיק התחיל להקניט
אותו, ולכן שוב לא רצה ליאור לשבת עם חבריו לכיתה או יותר נכון
לא יכל לשבת איתם, מכיוון שלא היו לו עוד 5 שקלים כדי לקנות
ממתק. היום בבית הספר לליאור היה נורא יותר מהקודם. ליאור
הראה למורה את מגפיו החדשים מכיוון שחש בצורך שהמורה תתרשם
מהם. מושיק החליט להציק לו בהפסקה ודרך לו על המגפים ודחף לו
בוץ רטוב אל תוכם. ליאור הוריד את מגפיו מכיוון שהבוץ והאבק
גירדו לו ברגליו וגרמו לו לפצעים אדומים נפוחים ומכיוון לא יכל
ללבוש שוב את המגפיים עד שאמא תנקה אותם. ליאור חלץ את מגפיו
בכיתה והראה את רגליו החיוורות לבנות כשלג, קפואות ורועדות
מבקשות מחסה בין מגפיו של ליאור אך הוא לא יכול להחזירם פנימה.
גרביים לא היו לליאור כולם היו קרועים או קטנים עליו ואימו
הבטיחה לו כל יום שהיא תכף הולכת לקנות לו גרביים חדשות, כאלה
עם ציורים של פו הדוב ושל המומינים. "אמא!" היה קורא ליאור
בשמחה כאשר הייתה נכנסת בפתח הדלת. "קנית לי גרביים עם
המומינים אמא? קנית לי?" היה שואל ליאור בשמחה ובעיינים שקרנו
מאושר למראה אימו שחזרה עם שקיות במצרכים. אימו לעולם לא סיפרה
לו שאלה הם תרומות שהיא מקבלת ממקום מיוחד לאנשים כמוהם. היא
אף פעם לא רצתה שליאור שלה ידע שהם עניים, תמיד הייתה פוטרת
אותו במילה טובה או שהייתה אומרת לו שהיה לה יום עבודה לחוץ
במיוחד ומחר תקנה לו גרביים חדשים חדשים, נקיים ממש לבנים עם
ציור של המומינים. ליאור חזר הבייתה יחף אף אחד מחבריו לא שאל
אותו מדוע הוא יחף גם לא הילדים שישבו בספסלים הקדמיים, אלה
שהיו שנה שנתיים מתחתיו. ליאור יצא מן האוטובוס והחל צועד
בשביל לביתו דורך בכוונה בשלוליות הקרות, אלה שלא הספיקו
להתייבש. ליאור הרגיש את הקור ברגליו החיוורות והרזות כשם
שהרגיש את הקור בליבו. ליאור המשיך לצעוד לביתו והיה נדמה לו
אך זו הייתה המציאות, הוא אכן שמע יללות. אך יללות חרישיות.
החתול שהשאיר ליאור היה קפוא מקור, מעילו הועיל אך לא מספיק.
ליאור נטל את החתול החולה והקפוא ואמר לו "מצטער מר חתולי לא
התכוונתי שתהיה חולה, אני אקח אותך הבייתה ואמא תביא לך תרופה
ושוב תהיה בריא ותוכל להיות חבר שלי". החתול הביט בליאור כמבין
מה אומר והפסיק לילל. ליאור לקח את החתול אל ביתו וכשהגיע
אימו, רץ אליה ליאור בעיינים גדולות ומלאות שמחה, עיינים
מזוגגות, עיינים מתחננות רק לדבר אחד ואז פתח ליאור את פיו
כשראה את אימו עם השקיות. "אמא!" קרא ליאור, אימו באה להשיב לו
שבדיוק היום הזמינה לו גרביים עם המומינים במיוחד למידה שלו,
אך ליאור צעק "אמא! אמא! אני יכול בבקשה רק שקל? החבר שלי חולה
ואני צריך להביא לו אוכל אמא בבקשה רק שקל."
עמד ליאור בעיינים גדולות כשדמעות בעיניו, מחבק את החתול הקר,
החתול החולה מתבונן באימו שלא אמרה דבר רק דמעות בעיניה ואז
התחיל לבכות ליאור: "אמא! בבקשה הוא חבר שלי"...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.