מאז הימים הראשונים שלי - אלו שאני זוכרת את עצמי בהם, לא
לפני...
כשעוד רק באמת פתחתי את העיניים
כאשר התחלתי להבין איך העולם עובד, פחות או יותר.
בשנים האלו,
הכרתי מישהי.
או יותר נכון, מישהי הכירה אותי.
אני ומישהי הכרנו, היינו חברות טובות.

ממש ככה.
מישהי.
נראה לי שזה היה השם שלה אפילו.
מישהי...
היא הייתה גדולה ממני בהרבה שנים. בת עשרים וקצת נראה לי.
היו לה תלתלים חומים נעימים כאלו רכים. והם תמיד הריחו טוב.
היה להם את הריח שאני הכי אוהבת בעולם - ריח של כביסה. זה נשמע
מוזר, כן. אבל זה היה הריח שלהם. היה לה עור חלק. ועיניים
חומות בהירות כאלו, הייתה להן צורה מדהימה.
היא הייתה יפה... היא הייתה מהאנשים האלו, שאני מסוגלת להסתכל
עליהם כשהם חולפים על פני ברחוב, או במדרכה שממול - ולהיתקע
בעמוד מרוב הריכוז שלי בהם ולא בדרך שלי.
הבעיה הייתה שהיא לא חלפה ברחוב. בעצם זו לא בעיה... סתם.

מישהי תמיד לבשה בגדים חורפיים כאלו, כהים ורכים, היה לה גם
צעיף כזה עם משבצות שתמיד הייתה לובשת, שמריח גם מריח של
כביסה. היו לו כדוריות בד כאלו מרוב הכביסות שעבר. פעם אפילו
הייתה לי תקופה שהייתי בטוחה שהיא גרה בתוך מכונת כביסה גדולה.
אבל זה עבר לי כבר...
אהבתי להתכרבל בתוכה ובבגדים החורפיים האלו שלה, בזמן שהיא
הייתה מחבקת אותי, ושרה לי... היה לה את הקול הכי נעים בעולם.
קול שקט ונמוך. היא שרה לי שירים בעברית, רק בעברית. שירים שלא
הכרתי, עם מילים חכמות מאוד. על הרגשות שלה, על מה שהיא מרגישה
כלפיי. הכל היא הייתה שרה לי בזמן שהייתה מחבקת אותי בלילה.
אני בטוחה שהיא כתבה אותם. והלחינה... הייתה להם מנגינה כל כך
יפה.
אין לי מושג מה עשיתי שזכיתי להכיר אותה. באמת שאין לי.
כי אני חושבת, שהרבה אנשים לא מכירים אותה.
חוץ מאמא ואבא שלה אולי,
רק אני הכרתי אותה.
היה לה יופי אלוהי. יופי מלאכי. יופי טהור, ועם זאת מבט חכם כל
כך,
לפי המבט שלה ידעתי שעברה הכל.
שידעה הכל.
הכל...
היא לא הייתה תמימה.
האמת היא, שהיא סיפקה לי מאין משענת.
משהו להיתפס בו כשאני עומדת ליפול,משהו שחימם אותי כשהיה לי
קר...
מגן. שעטף אותי מכל הכיוונים ברכות.
היה לה מבט שהיה גורם לי להרגיש כאילו אני הבן-אדם הכי נאהב על
פניה. מבט שאחריו תמיד היה מגיע החיבוק שלה. מבט חם ומבין. זה
היה נכון. היה לה רק אותי.
היא הייתה חיה למעני ומעט למענה גם.
היא הייתה כל כך חכמה, היא אף פעם לא אמרה לי מה לעשות, רק
הקשיבה, אבל עם זאת כל הדברים הנכונים שעשיתי בחיי נבעו
מהמבטים שלה. היא הייתה מתבוננת בי ומקשיבה לי בזמן שהייתי
מספרת לה את סודותיי הכמוסים ביותר, מתבוננת בעניין כל כך רב.
בכבוד רב.
כדי שאירדם הייתה נושקת לי על המצח נשיקה ארוכה, ולוחשת לי
באוזן "חלומות נעימים". היא אהבה אותי כל כך.


אני לא זוכרת איך הכרתי אותה.
לא חושבת שהייתה תקופה שלא הכרתי אותה... כי הרי אני זוכרת
אותה מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היא הייתה שם בשבילי.
חורף אחד כששכבתי חולה במיטה, מכוסה בפוך החם שלי עם כוס התה
והלימון שהייתה על השידה שלידי, הרגשתי כל כך רע... והיא הייתה
שם לשפר את ההרגשה שלי. היא הייתה שם!
אני בטוחה שהיא הייתה שם. אני זוכרת בדיוק איך הצל שלה נגלה
פתאום ליד הדלת שלי על השטיח ואיך גופה חסם פתאום את האור
שהגיע מהמסדרון. ראיתי בהתחלה את התלתלים שלה ואז את הפרצוף
שלה, ואת החיוך הזה שהמיס אותי כל פעם מחדש...
היא אמרה לי - "באתי לבקר אותך הלילה" והתקרבה אליי בחיוך.
היא נשקה לי למצח כמו שהיא תמיד עושה,
הורידה את המגפיים החומות שלה ונכנסה איתי מתחת לפוך.
היה לנו כל כך כיף באותו לילה, פשוט לילה שלם היינו מתחת לפוך,
כשכל אחת משעינה את הראש על היד שלה ומדברות שעות, פשוט מדברות
ומצחקקות המון.
אני זוכרת את אותו לילה כאילו היה אתמול.
הייתי מאושרת. היא הייתה מאושרת איתי.
מה לא הייתי עושה היום... בשביל להרגיש את אחד מהחיבוקים שלה
שוב, מה לא הייתי מקריבה בשביל להרגיש את החום שלה שוב,
את הקול שלה שוב, לשמוע אותו שוב.
אהבתי אותה. וגם היא אותי, אבל אני לא חושבת שהיא ידעה את השם
שלי, גם אני לא את שלה. היא אף פעם לא הזכירה אותו. או את שלי.
לא חשבנו על זה אפילו. זה לא עניין אותנו. פשוט היינו מאושרות
ביחד, וזה מה שהיה חשוב לנו. היא אף פעם לא הזכירה כלום מהעבר
שלה, שום-דבר מפורט במיוחד וגם אני לא. ועם זאת היו לנו שיחות
מעניינות מאוד. הכי מעניינות שיכולות להיות.
לפעמים נראה לי שכל הזמן שהיינו מבלות ביחד היה כמו חורף ארוך
אחד, חורף נצחי אחד. היינו אוהבות להתכרבל ולדבר כשהיה קר,
יותר מכל אהבנו לעשות את זה... היינו צריכות את זה, שתינו. לא
זוכרת קיץ מהתקופה איתה. לא היה קיץ, לא אהבתי קיץ, והיא בכלל
לא אהבה אותו. היא הייתה המישהי שלי בחורף. מישהי בחורף.
האישה של החורף. נראה לי שהיא הייתה אשתו של החורף עצמו, באמת!
אשת החורף...
גם היום אני אוהבת אותה. עד היום בחורף כשאני הולכת צעד-צעד על
החומה ומקפצת טיפה, אני מרגישה את הטיפות על הפנים שלי,
כשהשרוולים קצת יותר ארוכים ועוקפים לי את כפות הידיים - זה
מזכיר לי אותה... היא הייתה הולכת עם השרוולים ככה. אני נזכרת
בה ומחייכת חיוך, חצי שמח וחצי עצוב, כי לא רציתי שתעזוב. אבל
כנראה שככה היה צריך להיות. אם היא החליטה שכך יותר טוב, סימן
שככה היה צריך להיות. היא ידעה הכל על החיים, באמת הכל. אני
אפילו לא זוכרת, ממתי היא עזבה בדיוק.לפעמים היא מגיעה לכמה
שניות בצורה יפה כזאת, כמו שרק היא יודעת להגיע...
אני תמיד זוכרת אותה ותמיד אזכור, בין אם היא אמיתית, או
לא...
תמיד אזכור אותה. תמיד אחכה לה... שתחייך אליי שוב.