כל כך הרבה לבן... זה כל כך יפה.
אני זוכרת שזה הייה נורא רך... ואני זוכרת, שלא הבנתי בכלל איך
הגעתי לפה. בעצם, אני עדיין לא מבינה איך הגעתי לפה. אני רק
יודעת שנורא טוב לי פה, וכשלא כל כך טוב לי שם, בעולם שלכם,
אני תמיד איכשהו מוצאת את עצמי כאן, ככה שבעיקרון אף פעם לא
באמת רע לי...
אני זוכרת שפעם ראשונה מצאתי את עצמי כאן אחרי שנפרדתי מאלמוג.
הייתי קצת בדיכאון באותו יום, אחרי הכל, לא כל יום נפרדים
ממישהו אחרי שנתיים וחצי ביחד. אני רק זוכרת שנכנסתי למקלחת-
ואז איכשהו, פתאום הייה לי נורא רך ונעים, וקריר כזה בצורה
כייפית... בהתחלה חשבתי שזה הקצף של המקלחת, אבל מהר מאוד
הבנתי שאני... בעננים.
ניסיתי לשחזר מה שהייה, הייתי בטוחה שנכנסתי לדיכאון עמוק
והתאבדתי, למרות שזה לא מתאים לאופי שלי בכלל. אבל אחרי
ששיחזרתי שוב ושוב, וגם חיפשתי סימנים בגוף שלי, הייה ברור לי
שלא התאבדתי. אז זהו, מצאתי לי כאן ענן ממש נוח- שגם אפשר
להשתזף עליו אם מזיזים את השמשיה, אבל מצד אחר גם אף פעם לא חם
מדי בענן שלי, ופתאום- כל הכאב נעלם... פתאום הייה לי פשוט טוב
ורציתי רק להשאר כאן. חשבתי לקרוא ספר, אבל נזכרתי שהשארתי את
הספר בחדר שלי, אז יצאתי לסיבוב. ממש כיף לטייל כאן, והצעדים
שלי מצחיקים כאלה... בדרך ראיתי כיבשה עננית כזאת,ורדה.
והבנתי שכשאני רואה מהאדמה ענן שדומה לכיבשה, זו בעצם ורדה.
ובכלל, פגשתי כאן המון חיות ענניות.. כל כך קליל כאן, אני פשוט
מרגישה בעננים.
וזהו, אחרי אותו טיול ראשון, הייה לי ממש טוב ואיכשהו מצאתי את
עצמי חזרה באמבטיה, מתנגבת.
פעם שניה שהגעתי לכאן הייתה כשסבתא שלי נפטרה. הייתי פשוט
חייבת לברוח... וכנראה זה מה שעשיתי.
הכי כייף זה לזרוק דברים על כולכם מלמעלה, ואתם לא מבינים בכלל
מאיפה זה בא לכם.
אז זהו, מאז אני כאן כשלא טוב לי שם. וכאן תמיד טוב לי. כאן
כולם יפים, וכאן אין פוליטיקה, וכאן אין הייטק ואין תחרות,
ובעצם... אין כלום.
יש רק את הריח הזה... של חופש, של חוסר תלות.
ויש את עצמי- אותי. וכאן אני כ"כ אחרת... כ"כ... אני. לא אני
שאתם רוצים, לא אני שאתם מצפים שאהייה, פשוט אני האני. אני
הנקייה. בלי מסיכות, בלי תחפושות, בלי שכנועים עצמיים.
ואתם שואלים למה התרחקתי, לאן נעלמתי... אז הנה לכם התשובה.
אני פשוט נהינית להסתכל עליכם מלמעלה, לעקוב אחרי ההתנהגות
שלכם מרחוק, לתהות לפירושה של כל תנועה שלכם...
וכששוב טוב לי, אני חוזרת אליכם, עוטה את מסיכת האומץ והגבורה,
חוזרת להיות אותה אחת שכולם מצפים ממני...
ואז... טוב לי.
לזמן קצר...
עד הפעם הבאה שאני מוצאת את עצמי כאן. הבעייה היא שזה לא נשלט,
אני לא יכולה להגיע לכאן כשבא לי, אלא רק כשאני באמת צריכה את
זה, וזו גם הסיבה שאני לא יכולה להביא אותכם לכאן, לחלוק איתכם
את העולם הלבן שלי...
ואתם שואלים מה קרה שאני מרחפת..
ואני...
רק מחייכת.