אני שם במצב פתטי בבית קפה, היא לידי, כמו שהייתה.
ואני שונה, שונה מהפעם האחרונה בה פגשתי אותה.
אז בתמימות הילדותית שלי האמנתי לכל מילה שיצאה מפיה,
לכל מילה ארורה.
חשבתי כמוה, התבטאתי כמוה, אז הייתי היא.
אז ראיתי בעיניה חום, אהבה אולי, דאגה האם כל זה היה שקר?
עיניה משקרות? שפתיה משקרות? קולה משקר?.
היום עכשיו היא לא אותה דמות הירואית כמו שהייתה בעיניי והיא
גם לא אותה דמות שנהגתי לשנוא. היא אינה דמות בעיניי.
למה עכשיו קשה להשלים עם העובדות ובלתי אפשרי לחזור אחורה ?
למה אני לא יכולה לשנות אותה והיא יכולה אותי?
למה?, למה עכשיו כשאני רואה אותה, אני מסוגלת לראות.
את אמא שלי? |
