אהבתי אותה.    
היינו ביחד כבר שלוש שנים, מתוכן גרתי אצלה כבר חצי שנה.
קשר טוב, אם כי קצת לא בטוח.
מה הכוונה ב'לא בטוח' ?
אני מניח שאלו פשוט הפרנויות שלי.  
המחשבה שהיא אי פעם תעזוב אותי, הטרידה אותי באופן הגובל
בחולני.  
לפעמים, כשזה היה בא בהתקפה, פשוט לא הייתי יכול לנשום.
עד כדי כך אהבתי אותה.  
דירה יפה הייתה לה.  בחורה מסודרת.  מכל הבחינות.
ההורים הנובו-רישים שלה שכרו לה את הדירה ושלמו גם הוצאות אבל
היא לא הייתה פרזיטית.  ממש לא.  מפונקת- אולי,  אבל לא טפילה.
בחורה עצמאית, בטוחה בעצמה,  חכמה-  כמו שכולן רוצות להיות.
ויפה.  
עיניים גדולות, רגליים ארוכות, שדיים מושלמים ושפתיים רכות
רכות ואדומות.
כמו בסרטים.
לפעמים, לא הבנתי מה היא עושה איתי בכלל.
אבל אני מניח שאלו פשוט הפרנויות שלי.
או שלא.

הייתה חוזרת לדירה מהאוניברסיטה, מחנה את האאודי A6, הולכת
לישון.  
אני הייתי חוזר מהעבודה כמה שעות אחר-כך- קרעתי את התחת, לא
רציתי שההורים שלה יחשבו שאני מהבחורים האלה שקופצים על כל
בחורה "מסודרת" שהם רואים.
הייתי נשכב לידה, נושם את השיער שלה, את הריח שלה- קשה להגדיר
ריח של בחורות.  לכל הבחורות היפות יש משהו מסוים בריח שלהן
שעושה לך את זה, אבל לה הייתה מן תוספת ריח מיוחדת- כאילו שהיא
ממקום אחר-
פרח נדיר שרק קפץ לביקור בגן העשבים השוטים ועוד שנייה חוזר
לעציץ הבדולח שלו, להשקיף מלמעלה על העולם הדלוח.
מלכת הביצה.
נרקיס.  
נרקיסיסטית.  היא אהבה  שהייתי מדבר עליה.  אהבה שכתבתי לה
שירים.  לא שהייתי מוכשר, היא פשוט אהבה לשמוע איך מהללים
אותה, איך מעריצים אותה.
ואני הערצתי אותה.  אין ספק.
בערבים, כשלא היינו יוצאים לאיזה בר, או כשהיא לא הייתה יוצאת
לרקוד על הרגליים הארוכות שלה עם חברות, היינו רואים טלוויזיה.
סתם, מתכרבלים לנו- אני מלטף אותה והיא- כמעט מגרגרת כמו
חתול- אבל לא, היא לא תיתן לי את הסיפוק הזה.
היא אהבה טבע.  גדלה במושב.  אהבה לראות עולם.  ראתה כבר
הרבה.
לכן, היינו צופים לעתים קרובות בנשיונל ג'אוגראפיק- נחשים היא
אהבה, וחתולים גדולים.  
פעם ראינו תכנית על נמרים.  צ'יטות אולי.  הרגלי הרבייה,
החיזור.  איך הם קובעים לעצמם טריטוריה.  'אלה גברים'.
חשבתי.  
'הם לא נותנים לנקבות שלהם לשלוט בהם.  הם מראים להן מאיפה
משתין ה...'  -"על מה אתה חושב?"  היא קטעה את הרהוריי.
-"על כמה שאני אוהב אותך" עניתי.  -"ומה עוד?"  -"כמה שאת יפה,
נמרה שלי..." וכשראיתי שזה מוצא חן בעיניה הוספתי-
"טייגר לילי..."
הכינוי הזה הלהיב אותה.  כנראה שהיא באמת אהבה נמרים.  
היא עלתה עלי והתיישבה על הזין שלי.  אפילו בסקס היא הייתה
מעולה.  הצליחה להשכיח ממני את כל הבעיות שלי, את כל
האמביוולנטיות שלי אליה, כך שנשארה רק ההערצה.

אבל בזמן האחרון, דברים הדרדרו. ההערצה שלי עדיין עמדה בעינה
כמובן, אך מושא ההערצה, הלך והתרחק ממני.
עוד פעם הפרנויות שלי? אולי, אבל היו גם עובדות.  
פחות ופחות היינו מתכרבלים במיטה מול הנשיונל ג'אוגראפיק, כי
היא הייתה יוצאת עם חברות.  או כך אמרה לי.  חשדתי שיש לה
מישהו.
יותר ויותר היינו רבים.  הקנאה שקינאתי לה, שתמיד החמיאה לה
בליטופי האגו הגדולים, נעשתה מבחינתה "מעמסה", "קנאה חולנית
שנובעת מרגשי נחיתות", "נטל".
התחלתי להבין שלא קינאתי היא הנטל המעיק עליה, אלא אני עצמי.
ובכל זאת, מי אני שאעזוב אוצר כזה?
אך כנראה שהדבר לא היה תלוי בי.

יום אחד חזרתי הביתה, כרגיל.  כשפתחתי את הדלת, היא נתקעה
במשהו כבד.
דחפתי אותה בכוח ולבסוף הצלחתי להכנס.  גיליתי שמה שהפריע לי
להכנס (לביתי מזה חצי שנה), היו שלושה ארגזי קרטון גדולים.  על
אחד מהם היה פתק:

ערב טוב, חמוד.
אני מניחה שבעצם זה לא יהיה ערב טוב בשבילך,
תאמין לי- גם לי זה קשה.
הארגזים הללו מכילים את כל החפצים שלך שהיו כאן.
(השארתי לי רק טי-שירט אחת שלך למזכרת, אני מקווה שזה בסדר.)
קשה לי להסביר לך למה, אפילו אני עצמי לא מסוגלת לשים את האצבע
על מה בדיוק קרה.  עם זאת, בדבר אחד אני בטוחה- זה לא עובד.

'היא נפרדת ממני.'

היו לנו זמנים נהדרים ביחד.  גרמת לי להרגיש טוב, להרגיש
נאהבת ונערצת- דבר שלא אשכח לעולם.  
אתה אדם נהדר.
כנראה שפשוט לא נועדנו זה לזו, בלי שום קשר לפגמים בך או בי,
אנא, אל תאשים את עצמך ולו לרגע!

'היא נפרדת ממני. במכתב.'

אין לי ספק שתמצא לך מישהי ממש בקרוב, אתה מקסים ויקר לי
מאוד.
אני מאוד מקווה להישאר איתך בקשר טוב, גם אם אפלטוני.
מצטערת על הדרך ועל הצורה, אבל אתה מכיר את החיסרון שלי-
אני גרועה בפרידות.  
אהיה בסוף-השבוע הזה אצל ההורים שלי.   בבקשה, אל תתקשר אלי
הנה, אני חושבת שאישן רוב הזמן, ואני מאוד אעריך את זה אם
כשאחזור- לא תהיה בדירה.

שוב, מצטערת
בהערכה,
טייגר-לילי

נ.ב
השארתי לך גם מזכרת ממני (היא בארגז 1#).  חשבתי שזה הדבר
ההוגן לעשות מאחר שאני לקחתי לי מזכרת ממך.  
אני יודעת שתאהב אותה...
שיהיו לך חיים טובים!

לא האמנתי באותו רגע  וגם לא ברגעים שבאו אחריו.  
פתחתי את ארגז 1# (היא מספרה אותם בטוש. בחורה מסודרת).
בראש הארגז, על ערימת הדיסקים שלי, היו התחתונים שלה שהכי
אהבתי- עטופים בסרט-מתנה אדום.  שחורים, קטנים, בודדים.
הצמדתי אותם לאפי הכי חזק שיכולתי.
הריח שלה!  הריח שלה זרם בתוכי.  
צנחתי על הספה  ובטירוף של קנאה, כעס, כאב ותשוקה גדולה פתחתי
את רוכסן מכנסיי.  עשיתי ביד, מרגיש אלף תחושות סותרות בבת
אחת, פיסת הבד השחורה צמודה לפניי כל הזמן.  מדמיין שזו היא.
או בעצם לא מדמיין כלום- לא חושב כלום.
גמרתי מהר.  משפריץ בזרם חזק ולבן על ריפוד הבורדו של הספות
שלנו.  שלה.
הספות שלה.
קמתי.  סגרתי את מכנסיי.  אפילו לא הורדתי אותם במהלך כל האקט
הזה.
השלמתי עם רוע הגזירה.
גררתי את עצמי לדלת, הכנסתי את התחתונים שלה לכיס.
הרמתי את ארגז 1#, ירדתי במעלית, הכנסתי אותו לסובארו הרעועה
שלי, עליתי במעלית, ארגז 2# וחוזר חלילה.
כשהרמתי את ארגז 3#, תקף אותי דחף עז ובלתי ברור.  הנחתי את
הארגז על הרצפה, פתחתי- שוב- את רוכסן מכנסיי, והשתנתי על הקיר
ועל דלת הכניסה, צובע אותם בצהוב בהיר.  ניערתי את עצמי, רכסתי
את המכנסיים, הרמתי את הארגז (וידאתי שהוא לא נרטב) ויצאתי
מהבית,  שהתחיל כבר להסריח.  
נעלתי את הדלת וזרקתי את המפתח שלי מחלון חדר המדרגות.
'אני כבר לא צריך אותו' חשבתי, בעודי צועד בהילוך גאה אל תוך
המעלית.
'הטריטוריה שלי מסומנת'.


ובקשר לטייגר לילי-
אהה...
יש עוד הרבה נמרות בסוואנה.