אפילו שם של ערס היה לו. הרצל.

הכרתי אותו מהגן, אבל אף פעם לא התקרבתי אליו כדי להכיר אותו.
כנראה הנחתי שאנחנו שונים מידי, היה לי ברור גם שצדקתי.

ביסודי ההבדלים בינינו היו כבר ברורים.
הוא אף פעם לא אהב ללמוד. הוא העדיף לשחק כדורגל עם חברים שלו.
אני לעומותו לא הייתי ממש ספורטיבי, וגם לא היו לי כל כך הרבה
חברים... אז עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר שיכולתי לעשות.
למדתי.
בהתחלה זה היה עוד בסדר, לא הפריע לי יותר מידי. אבל אז הגיע
הגיל שבו כולם מתחילים להתארגן בחבורות, ולעשות מסיבות. אתם
יכולים לנחש מי הוזמן ומי לא... שנאתי אותו בגלל זה.

היו כאלה שריחמו עליי, כמו אמא שלי למשל. מידי פעם כשהיא ראתה
שאני עצוב, היא הייתה באה אליי ואומרת לי שהכל בסוף יסתדר. היא
אמרה לי שאני בנאדם טוב, ושבסופו של דבר אני אהיה מאושר.
האמנתי לה. זה עזר לי...

בכיתה ח' בערך ההבדלים ביני לבין הרצל היו כבר ממש בולטים.
הרצל היה שחום, שעיר וגבוה. הוא היה מסוג האנשים שכל הבנות
בשכבה נדבקו אליו, וצחקו מכל מילה שהוא אמר... אני לעומתו
הייתי שחיף, אשכנזי, ממושקף ועוד עם ליקוי דיבור. נגזר עליי
להיות החנון...
שנאתי את היסודי, ושנאתי אותו עוד יותר.

בסוף הלכנו שנינו לאותו תיכון. אני התקבלתי למגמה המדעית, הוא
התקבל עם פרוטקציה לכיתת ספורט. על תנאי. הכעיס אותי שהוא
התקבל לאותו תיכון כמוני. לא חשבתי שהגיע לו.

אבל הגעתי לתיכון עם הרגשה טובה שהדברים הולכים להשתנות...
המחנכת שלנו אמרה לי שאנשים כמוני מוצאים הרבה חברים בתיכון.
היא אמרה שהכל עכשיו הולך להשתפר בשבילי, וזה שלמדתי רק יעזור
לי.
האמנתי לה כמובן...

אבל היא טעתה.
לא היו לי חברים... המצב לא השתפר בכלל. להפך, הוא החמיר.
נחשו למי לעומתי היו הרבה חברים? כן... הוא.
כל יום שישי הייתי רואה אותו ואת החברים שלו מהחלון שלי.
תופסים מונית והולכים למועדון. כל כך שנאתי אותו...
אבא שלי היה רואה אותי מסתכל מהחלון עליהם והיה בא אליי.  הוא
אמר לי שהכל בסוף יסתדר. הוא אמר שבגלל שאני משקיע ולומד אני
זה שאצליח בגדול ואהיה מאושר, וכל האנשים כמו הרצל לא יצליחו
בסוף ויהיו בבעיות.
האמנתי לו. אני מניח שפשוט רציתי להאמין לו...

בגיל 17 הרצל הסתבך עם המשטרה. אף פעם לא ביררתי מה קרה בדיוק,
אבל אני יודע שזה היה רציני. הוא קיבל השעיה מבית הספר ויותר
לא ראיתי אותו שם.
מידי פעם הייתי רואה אותו ברחוב. את אותו הרצל שחום שעיר
ומגודל. מעמיס ארגזים בשביל הירקן, ומידי פעם משחק כדורגל
במגרש השכונתי עם חברים.
להרצל היו הרבה חברים עדיין, חברים אמיתיים. הם תמיד נשארו
איתו, לא משנה מה. למרות הכל קינאתי בו, ועדיין לא אהבתי
אותו.

בזמן הצבא לא הייתי רואה את הרצל הרבה. אני הלכתי לטלפיות.
שמעתי שהוא הלך לשרת בגולני או אחת מהסיירות. בדיוק כמו שחשבתי
שהוא יילך... כל כמה זמן היתיי רואה אותו ברחוב בימי שבת. אותו
הרצל שעיר ומגודל עם חברים שלו, מעשנים סיגריות. מפצחים
גרעינים. כמה אופייני...

הרצל נזרק מהצבא בגלל שימוש בסמים.
התחלתי כבר לרחם עליו. הייתי בטוח שבסופו של דבר הוא יגמור
כהומלס, או מנקה רחובות, או מה לא. אנשים כמוהו תמיד גומרים
ככה...
כבר לא שנאתי אותו.
לעומתו, הצבא היה הדרך שלי להצלחה. זהו... אחרי זה, כל העולם
פתוח לפניי. בין אם אני אחליט ללכת לאוניברסיטה או לא, כולם
ירצו לקחת אותי לעבודה. אחרי צבא אני אמצא לי עבודה, ארויח
הרבה, אמצא מישהי שתאהב אותי ובסופו של דבר אני אתחתן. הכל היה
מתוכנן. הכל הולך להיות טוב עכשיו. אני בטוח בזה. הזמן שלי
להיות מאושר היה מעבר לפינה, ועכשיו אני רק צריך לתפוס אותו!

הרצל ואני כבר בני 25.
מה קרה איתו אתם שואלים? הרצל נשאר אותו הרצל. שעיר שחום
ומגודל. רק שעכשיו הוא היה במדי כדורגל של איזה קבוצה באנגליה.
גר בלונדון עם אשתו. ראיתי כתבה עליו בחדשות לאחרונה. משהו על
החיים שלו כנער ואיך הוא הגיע לצמרת. העברתי ערוץ. ספורט אף
פעם לא עניין אותי...

ואני? אני עדיין גר בבית. אני לומד באוניברסטית ת"א לתואר שני
במחשבים ועובד במשרה חלקית בחברה גדולה כמתכנת. בין העבודה
ללימודים, אין לי זמן לכלום. אני לא מצליח לאכול יותר ורוב
הזמן אני מרגיש פשוט רע. לא מצאתי אף חברה כמו שחשבתי ולאחרונה
התחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון...


תמיד הבטיחו לי שאני אהיה זה שאהיה מאושר...
כנראה שזה לא תמיד נכון.