היא ישבה על כסא העץ שבחדרה ובהתה בקיר הלבן. כל-כך הרבה רגעים
עברו עליה כאן. רגעים ישנים, עתיקים, דהויים, שנקברו אי שם
מתחת לשכבות הצבע והטיח. זה קיר חדש עכשיו, מודרני, קיר
צבעוני.
עיגולים של אור מרצדים על זגוגית החלון הפתוח. משב רוח קליל
פורץ דרכו פנימה, נוגע לא נוגע בציור השמן שעל הקיר. היא עצמה
עיניה ונשכבה אחור. "וואו, כמה זמן עבר" היא חשבה לעצמה, מעסה
רקותיה בידיה בתנועות מעגליות, כאילו מנסה לעזור למוח לעכל את
כל הזכרונות בבת אחת.
אפשר לחשוב מה זה בסך הכל... רק קיר. אבל קיר חזק. כמה שלא
היכיתי בו הוא מעולם לא נשבר. עמד איתן נגד כל הרוחות, לא
מתכופף ולא נשבר. רק נסדק. אסור להישבר. עוד סדק, עוד אחד והוא
יציב. והוא חזק.
כמה סיפורים היו לקיר לספר לו מישהו רק היה מקשיב. לו מישהו
היה בכלל שם לב שהוא שם, שהוא קיים. אבל ככה זה עם קירות,
רואים ואינם נראים. כולם נשענים עליהם. זה התפקיד - להיות חזק.
איכותו של קיר נמדדת באורך הזמן בו יעמוד מבלי לקרוס. אסור
לאכזב.
היא קמה בבת אחת והתיישבה על המיטה, מטלטלת ראשה לצדדים כמנערת
בדלי זכרונות אחרונים. זמן ללכת. היא קמה ופסעה לעבר הדלת,
מזוודתה בידה. מבט אחרון אל הקיר, היד נוגעת בו, ממששת את
מרקמו החזק. "זה לא הקיר שלי יותר" היא מלמלה בלחש ויצאה את
החדר.
הקיר הצבעוני החדש והמבריק הביט בה בעיניים עצובות. טיפת צבע
טרי זלגה לאורכו, חושפת שכבה ישנה. גם קירות בוכים, מסתבר.
בוכים בלי מילים: "זה כן אני כאן, אל תלכי - בבקשה..."