תמיד אהבתי ים. תמיד התחברתי אליו. תמיד הרגשתי איך לטוב ולרע,
העוצמות שלו מרגיעות אותי, משחררות אותי, מוציאות אותי החוצה
לחיים. הייתי חולמת בו, שוכבת על החול הרך שלו, מביטה במים,
ושואבת אנרגיות. הייתי באה, נושמת את מנת האושר המלוח שלי,
וממשיכה הלאה.
אבל היום זה אחרת. למדתי לחיות בלעדיו. יום אחד גיליתי שהוא
פשוט נעלם לי. אני לא ממש יודעת מתי זה קרה, אבל אני זוכרת את
היום שגיליתי.  עיני נפקחו פתאום לראות מחזה מבעית: במקום הים,
הדבר העצום והאדיר והנפלא הזה, עמד פתאום משהו אחר. משהו שהמים
שבו עכורים, שהגלים בו אפורים, שהחופים שלו  מלוכלכים, שלאויר
שלו יש ריח של פיח וטינופת ועשן מכוניות. משהו שכל החיים
והצבעים שלו  כולם כלואים, ושורות של ענקי בטון שומרות עליהם
מלבצבץ החוצה.
לא יתכן, אמרתי. זה לא יתכן. איפה הוא? הים הזה שתמיד מעניק
ומחזק? מה לעזאזל קרה לו? הרי הוא ספג כבר כל כך הרבה - ושרד.
הרי החיים חזקים מהכל; מתענה ומתנקה, כך זה היה תמיד.  מתענה
וממשיך הלאה - כך זה היה תמיד.
תמיד, עד שיום בהיר אחד הוא נעלם. עד שיום אחד פקחתי עיניים
וגיליתי במקומו סתם שלולית ענקית שמליון חייזרים שפכו אליה את
הטינופת שלהם.