אתה גורם לי לבלבול.
אתה תמיד חקוק שם בזכרוני,
ולעיתים קרובות עולה איזושהיא מחשבה עלייך וישר מלווה בחיוך.
עושה לי טוב להיות אצלך, איתך, בקרבתך.
טוב טהור, לא עוד טוב מזוייף וצבוע.
כשאני איתך זה רק אני ואתה, מדברים על העולם,
מנתחים את מובני החיים, את החיים שלנו.
כשאני לידך אני אני במאת האחוזים,עד הסוף בלי בושה על העבר בלי
בושה על ההווה או מי שאני.
כל דקה או שעה או יום איתך זה זמן של החכמה והבנה.
כשאני אצלך אני שוכחת מכל העולם.
כאילו לקחנו פסק זמן מכולם ועצרנו להסיק מסקנות.
ואז אני חוזרת הבייתה ולכל שאר הבעיות והמחשבות הרעות והכל
נראה יותר טוב, פתאום הכל ברור יותר.
אתה גורם לי לחייך, גם כשאתה סתם קורא עיתון, או עושה ניסויים
במטבח.
תמיד כשאני זקוקה לחיבוק חם ואוהב, אתה שם.
מחבק ואוהב ותומך, ופשוט מתנהג בטבעיות הצפויה לך.
אתה גורם לי לבלבול ותמיד גרמת.
אחת החידות הגדולות בחיי הם כנראה מה אני מרגישה באמת כלפייך.
מה שאני כן יודעת מתוק, זה שאתה אחד האנשים היחידים שאני אוהבת
ברמה כזאת, ושאני אסירת תודה להם.
אני מודה על כך שאתה בחיים שלי, בכל צורה שהיא.
ואני תמיד אהיה פה בשבילך, כמו שאני בטוחה בעיניים עצומות
שתמיד תהיה שם בשבילי.
ושלא יודעת אם אתה מודע לזה אבל אין לך מושג כמה יכאב לי אם
תמות.
אז יש את אלו שיגידו שאחרי כל זה, של מה שכתבתי ומה שתיארתי
שאני מרגישה, שאני מאוהבת בך...
בימים האחרונים ניסיתי להבין את זה.
ולא הצלחתי...
הבנתי רק שביחד, כרגע, לא נוכל להיות...
וזה בסדר כל עוד אתה כאן ולא הולך כמו כולם.
לא יכולה להגדיר ולא רוצה, אני פשוט אוהבת אותך.
אהבה מוזרה אין מה להגיד.
אתה פשוט גורם לי לבלבול.
תודה לך מתוק ... על הכול. |