במשך רוב היום לא היה לי ממש מה לעשות.
במשך הזמן התברר לי שלהיות אחראית מיחשוב בטייסת זה לא כזה
עניין.
מדי פעם יצא לי להתקין איזו מדפסת או לקלקל בלי כוונה איזה
מחשב, אבל חוץ מזה, רוב הזמן נעתי על הציר שבין המטבחון לחדר
מילואימניקים.
רוב התעסוקה שלי היתה לקרוא עיתונים או לספור את הדקות עד לסוף
היום.
חברים עדיין לא היו לי כי היתי חדשה וגם לא ניסיתי להכיר
אנשים.
אף פעם לא היתה לי יותר מידי מוטיבציה בשביל זה. פשוט לא היה
לי כוח.

אתמול היתה לי יומולדת וכרגיל היתי בדיכאון.
כל יומולדת אני בדיכאון וכל פעם זה בגלל משהו אחר.
לא משנה מה, תמיד בסוף תמצאו אותי יושבת באיזה חדר חשוך
ובוכה.

למרות זאת, היה דבר אחד שכן אהבתי ביומולדת שלי. לא המתנות,
הבלונים או העוגה...
הדבר שאהבתי היו הנרות על העוגה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת את כל העניין הזה של להביע
משאלה ולכבות אותם.
זה בכלל לא משנה שהמשאלה שלי אף פעם לא התגשמה, אבל היה משהו
קסום בעיני ביכולת לבקש משהו רק בגלל שניתנת לך הזכות לכבות
איזה נר או שניים.

הפעם היחידה שהמשאלה שלי דווקא כן התגשמה היתה בשנה שעברה.
אני לא בטוחה אם עזרתי לה להתגשם או שזה פשוט קרה, אבל מה
שבטוח זה שהשנה השקעתי המון מחשבה בזה.

כשהגיע הרגע לכבות את הנרות ,אחותי דחפה לי,כרגיל, את העדשה של
הקנון לפרצוף,  ואני,כרגיל, ניסיתי למשוך זמן כדי שהרגע לא
יעבור. הרגע האהוב עלי ביומולדת.

בקשר לבקשה השנה אני לא ממש בטוחה, ביקשתי אותה ממש מהר ואני
ממש בספק אם ההוא שקולט את משאלות היומולדת בכלל הבין אותה.
אחר כך חשבתי שאולי אני צריכה ליצור את המזל של עצמי ואולי
הגיע הזמן לקחת יוזמה, לשם שינוי, בקשר לבקשות שלי מההוא של
הנרות.
אבל גם לזה, כרגיל, לא היתה לי מוטיבציה. פשוט לא היה לי כוח.