אף פעם לא הבנתי, למה ילדים מהשכונה שלי, בעצם מכל שכונה,
חייבים להיות כל כך מוגבלים בקטע הזה. הם לא יכולים לחשוב על
שם קצת יותר מתוחכם לכלב מ"חומי"?
זה הולך בערך ככה, כל כלב, בלי שום קשר לגודלו, סוגו ובעליו,
בצבע חום נקרא-"חומי"
בצבע לבן נקרא- "לבן"
ובשל שמועות בוגרות קצת יותר מצד הילדים של שכבת כיתה ד', כל
כלב בצבע שחור נקרא בצורה קצת יותר מתוחכמת- "בלקי".
שלא תחשבו על שמות לנקבות כי כל הכלבים הם זכרים, שחלקם הופכים
לנקבות רק כשהן יולדות ואז קוראים להן "האימא", הרי הן בכל
מקרה לא מעניינות יותר מהגורים שלהן-חומי, לבן ובלקי.
אני לא יודע איך זה אצל הכלבים אבל אצלנו קוראים לזה גזענות
והילדים מתפתחים לזה חשיבתית עוד מהגיל הרך!
וגם בלי להפוך את זה לנושא כה כאוב ומנותח, אני שונא שקוראים
לכלב שלי "חומי".
יש לי כלב, וע"פ כינויו ברבים ניתן להבין בלי יתר חשיבה שהוא
בצבע חום. אני מכנה אותו לעומת כולם ג'וני ואני אוהב אותו,
באמת אוהב אותו, לא אהבה רגעית בליווי שם אידיוטי בשביל ללטף
אותו ולהגיד כמה שהוא חמוד. בגלל זה אני לא אוהב לטייל איתו.
זה אולי נשמע קצת סותר אבל הסיבה היא לא כמו שהיא נשמעת, אני
אוהב לטייל ואני אוהב לבלות איתו ולא מתעצל בהשקעת זמן בו מחוץ
לבית, פשוט, אני לא יכול לשמוע את הכינוי המשותף שלו ושל כמה
כלבי רחוב אחרים זהים בצבעם כל פעם שאנחנו רואים איזה זאטוט
מהבלוק/רחוב/שכונה, והאמת, גם הוא לא אוהב את זה. ג'וני הוא
כלב חכם והוא מבין איך קוראים לו, וכמו שבני אדם לא אוהבים
שמתבלבלים בשמם, גם ג'וני לא, וזכותו. אני לא מבין למה הילדים
מתפלאים שהוא נובח אחרי שהם מכנים אותו בכסילותם "חומי". כבר
עברו הימים בו בנימוס רב ילדים שאלו לשמו של הכלב? עכשיו
שואלים זאת רק נערים/נערות/גברים/נשים המעוניינים להתחיל עם
בעליו? לצערי גם זה לא קרה כבר הרבה זמן, ג'וני קצת הזדקן ואבד
לו קצת מחוש המגנוט וכך גם בעליו. אנחנו מבלים במחשבות על זה
יחדיו כל ערבי שישי מול הטלויזיה עם המופע המרכזי או מה שלא
משדרים בערוץ 2. זה ממש מתסכל אותנו. אני מנסה לחשוב על חידוש
חיצוני כלשהו בעוד שג'וני תוהה לעצמו אם איבד את חוש הריח מאחר
וכבר מזמן לא שידרו אליו גלי כלבה מיוחמת.
בוקר יום שלישי. קם כהרגלי לצליליו ה"מרעננים" של השעון המעורר
שלי. אחרי חזרה אוטומטית לשינה תוך כיבויו אני קם לגמרי בהשכמה
השניה הרגילה שלי, גם היא מרעננת לא פחות- ג'וני ונשיקת הבוקר
שלו, שלא כמו של אימא, היא מתפרסת על כל הפרצוף ומשאירה ריר
ולא אודם.
שוטף פנים, שיניים, מתרוקן מהלילה, ממלא לג'וני קערה חדשה של
אוכל ומים ושותה את הקפה שקניתי בטורקיה. שוב שואל את עצמי למה
אני לא קונה ישראלי ועובר שוב ליד המקרר עם הרשימת קניות ולא
רושם בו קפה כי אין לי זמן וגם כדי שיהיה לי מה להגיד ששכחתי
לקנות בסופר. כוחו של הרגל.
"יאללה ג'וני, בוא לטיול כל עוד אין קרציות שהולכות לבי"ס"
אמרתי לו.
עומד לצאת החוצה ואז הטלפון הרגיל של ההשקמה מצלצל. זה ככה מאז
שהפכתי אותו להשקמה שנייה בפעם שג'וני שכב 4 ימים אצל הוטרינר
כי הוא בלע עט בגלל חבר דפוק שלי, שלא בא יותר מאז. כרגיל לא
מנתק את המנוי כי אין זמן, עוד מעט הילדים יוצאים לבי"ס ואני
גם צריך ללכת לעבודה וכהרגלי בדרך לחגורה של ג'וני מפיל את
העציץ שאני כל הזמן דוחה את הזזתו. משום מה אני לא מוצא חצי
שעה להוריד לו את הגלגלים ששורטים את הרצפה להעביר אותו
ולהתקין אותם בחזרה. מנקה מהר כדי שלא יהיה מלוכלך כשאימא שלי
תעבור בשביל לשמור קצת על ג'וני, דבר שאני מוצא כתירוץ עלוב
כדי לבלות קצת פחות זמן בויכוחים אידיוטים עם אבא שלי. יוצא
החוצה מהר ומגלה ששוב שכחתי את הערכה לניקוי הצרכים שאיש
מהעירייה הכריח אותי לקנות כדי לא לקבל דו"ח של 460 ש"ח, שגם
היא נראית לי תירוץ לקבל כסף ולא לתת אותו לאנשי הניקיון של
העירייה. חוזר רק לכמה דקות לקחת את הערכה וכשאני חוזר, אני
מגלה, גם כן כהרגלי, שילדי השכונה הקטנים יצאו ממפתני דלתות
בתיהם והם בדרכם לביה"ס.דרך מלאה בכלבים שכל כך כיף להיטפל
אליהם בשמות האידיוטים-בלקי לבן וחומי.
"יא חרצית, תראי זה חומי, חומי בוא הנה", אמרה אחת הילדות
לחברתה כשנתקל מבטה בג'וני המסכן. נביחה, ושוב הילדה נדהמת.
"הוא לא אוהב כשלא קוראים לו בשם שלו, קוראים לו ג'וני" אמרתי
לילדה, שקצת רחמתי עליה, אולי היא נדבקה מהוריה בבחירת השמות
המעוותת ליצורים בעלי נפש ורגשות, גם את ההורים האלה אני לא
מבין, לא חבל על השעתיים וחצי שהילדה תחכה במשרד הפנים? וזאת
בלי להחשיב את 16 שנות ילדותה שהיא עוברת עם השם הטראומתי הזה.
שתי הילדות התרחקו באיטיות מג'וני שנראה בעיניהן מאיים בגלל
שטרח למחות בכינוי החדש שהדביקו לו ילדי השכונה.
למה אני צריך לסבול את הקטעים האלה? למה הוא צריך לסבול את
הקטעים האלה? אנחנו לא יכולים לעבור טיול רגלי אחד בשקט?
מצאנו לעצמנו פינה בחורשה שליד הבית שלי ושהילדים לא יגיעו
אליה. שמתי את השקית פרוסה על הריצפה וג'וני כבר שיתף פעולה,
הוא מכיר את כל הסיפור וגם הוא לא אוהב להתעקב בגלל הפינוי של
הצרכים שלו, ובכלל, מי אוהב שנוגעים לו בחרא?
חזרנו הבייתה ביחד, כשבדרך התחמקנו משני בנים שתמיד היו
מטרידים אותנו בשאלות טיפשיות, ובכל זאת לא היו קוראים לו בשמו
הרגיל. הצבאים שוועד הבית הזמין לפני שבועיים סוף סוף הגיעו
והשאירו פחיות צבע ענקיות בחוץ. ג'וני ישר רץ אליהן וניסה
לקפוץ עליהן אבל עצרתי בעדו. "ג'וני בחייך אין לי זמן לשטויות
האלה, אתה יודע שאני צריך ללכת לעבודה". ג'וני התרחק מהן
באכזבה ונכנס אחריי הבייתה.
נסעתי לעבודה, היום היה יום ארוך מאוד, וממש משעמם, אני לא
מאמין איך אני שורד את החיים האלה, הנקודת אור היחידה שלי היא
לחזור הבייתה לג'וני. כשהמחשבה הזו עברה לי לראש הבנתי כמה
החיים שלי עצובים. העבודה שלי משעממת אותי,ואחריה אין לי כוח
לחברים שלי, בטח לא למשפחה שלי וכל מה שיש לי זה כלב. מירי
מהמשרד לידי קיבלה פרחים, מסתבר שיש לה היום יום הולדת, החבר
שלה שלח לה אותם עם קופסאת שוקולד. היא בטח תחזור אחרי העבודה
אליו לערב רומנטי ואחריו סקס מטורף ואני לעומת זאת חוזר
לג'וני. זה לא שאני לא אוהב את ג'וני, פשוט, אני מרגיש איך
חסרה לי מישהי בחיים. עכשיו אני מתחרט על שלא הסכמתי לקשר
המחויב יותר עם גילה, החברה שלי לפני 5 שנים למשך שנתיים וחצי.
אתה פשוט לא יודע מה יש לך בידיים עד שאתה מאבד אותו, ולי נופל
האסימון רק עכשיו. באמצע העבודה תפסתי את היומן שלי והתקשרתי
לגילה, מי יודע עד כמה מאוחר עכשיו?
"הלו? גילה? זה יואב גרוסמן. כן רציתי לאחל חג שמח, למרות שראש
השנה זה עוד שבוע, אני פשוט יודע שאם אני לא עושה את זה עכשיו
אני שוכח.כן בגלל זה לא התקשרתי. כן את מכירה אותי, את יודעת
איך זה אצלי. המ...גילה רציתי לשאול אותך משהו, אני חשבתי
עלייך בזמן האחרון, זאת אומרת עלינו ו...חשבתי אולי.. מה?
התחתנת? לפני שנה וחצי? אה כן עברתי דירה, כן אימא שלי אמרה לי
מתישהו ששלחו לי הזמנה שאבא שלי בטעות זרק, כן...חבל שפיספסתי
באמת, אני בטוח שזה היה טקס מקסים, כן, טוב אני פה באמצע
העבודה אז שוב חג שמח ואני מקווה שיצא לנו להתראות מתישהו, אני
אשמור על קשר, כן, טוב, ביי". כן כנראה שזה באמת היה מאוחר
מידי.
חזרתי הבייתה ברקע גלגל"צ, שומע את השיר "stuck in a moment"
של U2, לא משהו שתומך בסיטואציה בה הייתי. כולי מדוכא ונטול
כוחות לחלוטין כשאני רואה את ג'וני מחכה לי ליד הדלת כולו צבוע
בסיד לבן. "מה עשית קיבינימט???" צעקתי עליו כשהוא הכניס את
זנבו בין רגליו, ואז עלה לי רעיון.
שטפתי את ג'וני למרות שנשארו לו קצת שערות לבנות ויחד נסענו
למספרת כלבים. הספרית נראתה קצת המומה מהבקשה שלי אבל לאחר מכן
לקחה את זה כאתגר מהנה. ג'וני יצא מהמספרה עם לוק חדש בצבע
אדום, נראה עכשיו מי יקרא לו חומי, ואני גם דיי בטוח שהם לא
ימצאו בקלות כינוי לכלב אדום. החלטתי שאני גם עושה לוק חדש
וצבעוני ונכנסנו למספרה שהייתה ליד, ובתגובה קצת פחות מופתעת
מהספר יצאתי גם אני מהמספרה עם לוק חדש ואדמדם.
החלטתי לעשות ניסוי ולראות מה יגידו ילדי השכונה עכשיו על
המראה החדש והלא חום של ג'וני...ושלי.
ראיתי כמה ילדים מוכרים שהיו רגילים להטריד אותנו, הפעם הם לא
ניגשו, הם רק התלחששו וחלקם נטולי המודעות לטאקט גם הצביעו.
אני וג'וני היינו מרוצים. לאחר הצלחת הניסוי פנינו היו מועדות
לכיוון ביתנו הקט כשלפתע ג'וני החל למשוך אותי לכיוון לא ברור.
"מה ג'וני? מה עכשיו?" הסתכלתי קדימה וראיתי כלבה שאליה נקשרה
בחורה צעירה בעלת שיער קצרצר בצבע שחור סיני וגומות חן קטנות.
"גם לך כמעט יצאה היד מהמקום?" היא שאלה אותי מחייכת.
"כן, בערך" עניתי לה. היא הייתה ממש יפה והזכירה לי במקצת את
גילה.
"וואו, צבע מיוחד, בחרת לכלב שלך" היא אמרה בוחנת את ג'וני.
"כן, החלטנו למרוד בילדי השכונה שממשיכים לקורא לו חומי למרות
שקוראים לו ג'וני, מכירה את זה?"
"כן בטח, תכיר זו לבן, ובשעות הפנאי היא מכונה גם ג'סיקה" היא
הצביעה על הכלבה הלבנה שלה.
"ואת?" שאלתי אותה, האמת התפלאתי על עצמי, כל כך הרבה זמן לא
הייתי בקשר עם בחורה, אני לא רגיל לזרימת ההתחלות הבלתי צפויות
האלו.
"לירון" היא ענתה בחיוך, כאילו רק חיכתה שאני אשאל. "ואתה?"
"יואב, נעים מאוד" לחצתי את ידה.
לירון מאוד חמודה, כבר יצא לנו לצאת כמה פעמים, ולטייל בשעות
אחר הצהריים המאוחרות עם ג'וני וג'סיקה. אני מרגיש איך החלל
מתמלא מחדש ואני כבר לא חוזר רק לג'וני הבייתה. גם הוא מרגיש
שוב צעיר, ושנינו שמחים שעכשיו יש עם עוד מי לראות את המופע
המרכזי.