שוב השאלות הבנאליות האלה:
מה את עושה ובת כמה את?
ומה התחביבים שלך ואיפה למדת?
כמה למה ואיך?
שוב אצטרך לאמץ טוב טוב את הראש,
בכדי למצוא לך תשובות מתוחכמות ומתחכמות לשאלות שלך,
כדי שאצליח להוכיח לך שאני מתאימה לך,
ושכדאי לך להיות איתי.
ושחס וחלילה לא אומר מילה שלא במקום.
שוב הישיבה המשעממת הזאת בבית-קפה,
רגל על רגל,
כאילו רגועה,
ובעצם קצת לחוצה.
שוב מזמינה קפה או מיץ תפוזים,
כשאין לי חשק בכלל לשתות.
שוב הזמן הזה שיעבור כבר,
שהערב הזה יתחיל ושכבר יגמר,
לחזור הביתה,
להכנס למיטה,
ולשכוח את כל מה שהיה.
שוב המבטים שמחפשים דבר מה שאין בעולם הזה,
שוב אני אביט בך בכדי להשתכנע שאתה כן בשבילי,
ושוב תביט בי כדי להיות בטוח שיש לי את כל מה שצריך להיות לי
כדי לסחוף אותך,
כדי להדליק אותך.
ואין לי.
ושוב הציפיות המוגזמות:
שתיראה טוב,
שתהיה רגיש,
עם חוש-הומור,
שתצליח להצחיק אותי.
כי אני זקוקה לצחוק הזה יותר מהכל.
שתוכל לסחוף אותי,
שאוכל להבלע בתוכך.

תתקשר מחר - או לא?
ואם לא - סימן שלא הצלחתי להדליק אותך.
אין לי כח לזה.
אני כבר לא בת 16
וזו לא פגישה ראשונה.
לא מוצאת טעם למצוא כך אהבה.
זה לא הסגנון שלי.
כי מה שתראה בי היום,
לא יהיה מחר.
אני משתנה מזמן לזמן.
אולי היום אהיה שותקת ומהוססת
וזאת אני היום.
אך מחר אני אהיה אחרת לגמרי,
וגם זאת אני.

ואיך אדע איזו מסכה ללבוש בשבילך?
האם לזה נועדנו?
האם זה מחיר האהבה?
לאבד את האני האמיתי שלי?!

13-4-1997