כשאמא באה היום להפסקת צהריים, היא ישר פתחה במשפט מנצח...
"יש אצלנו התפתחויות.."
"מה התפתחויות? מי זה אצלנו? מה שוב קרה..?" שאלתי
"המשפחה הזו, של אבא.." אמרה אמא ביאוש שאני רגילה לראות כבר
כמעט שנתיים
"קיבלנו שוב מכתב", המשיכה אמא, "הפעם קרה משהו אחר, מסתבר שהם
גנבו צ'קים. וזייפו את החתימה של אבא. אנחנו חייבים כסף לאיזה
מישהו לא מוכר, יכול להיות שהוא בכלל מאפיונר"
"אמא, הרגעי, מה מאפיונר, מה אנחנו בסרט טורקי עכשיו?" <ד"א
כן, סרט טורקי שנמשך שנתיים..>
"כן כן, החתימה זויפה וזה הפנקס המשותף של סבא ושל אבא, הם
ניסו כנראה להוציא בכוח כסף, להלבין וכאלה, והצ'קים חזרו"
ושוב פחד.
אמרתי לאמא שהיא באמת היסטרית, ואולי זה מישהו אחר גנב <כן,
כמו כשמישהו אחר גנב את הסוודר של סבא, את שמיכת הפוך שלו, את
התכשיט מכסף שקנינו לו מתנה ועוד כל מיני דברים שנשארים אחרי
שבן אדם מת...>
ניסיתי להגיד לה שאולי פשוט אחרי שנדבר עם המשטרה הכל יעבור.
כי אבא יגיד שהוא חושד בהם ואין אפשרות ש"המאפיונר" ירדוף
אחרינו <ככתוב בעיתונים כל יומיים..>
ואז עצרתי.
אמא דאגה שכל המעט שיש לנו, כל מה שהיא ואבא השיגו כל ימי
חייהם יעלם עכשיו
בגלל "משפחה" שעיניה רואות רק כסף.
ואני דווקא פחדתי מדבר אחר.
פחדתי להבין ולהפנים שאם הם מסוגלים לדברים כאלו <ונוסיף דוגמא
של לא להגיע לבית חולים כשסבא גוסס, כי הרי הוא היה אבא רע..
אז זה מובן>
אז הם מסוגלים להרבה יותר.
והאם ככה אחשוב כל ימי חיי? שגם במשפחה לא צריך להאמין?
שאולי כל אדם, לא משנה כמה הוא קרוב אליך, תאלץ לבחון עד כדי
להכיר אותו מחדש אחרי 30 שנה?
30 שנה הם היו "חברים" שלנו. והיום מתברר שהדודים שלי, אלא
שכ"כ אהבתי, בעצם רצו להשפיל את סבא. רצו לקבל את אשר "מגיע"
להם אחרי כל השנים.
והכל מתחיל ונגמר בכסף.
"מה אתם חושבים? שאנחנו לא יודעים? לסבא יש מגרשים, יש לו
כספים שחורים. את הדירה שלכם קניתם בכסף של סבא. את המכוניות
גם כן. אנחנו יודעים הכל! אתה, אתה בכלל מטפל בו ודואג שהוא
יישאר בחיים כדי שהוא ייתן לך עוד ועוד כסף! זה ברור. ומה
אתנו? גם אנחנו ה"ילדים" שלו. לנו לא מגיע?"
רק חבל שאותם בורים לא יודעים שלסבא אין כלום.
את כל כספו הוא השקיע בעצמו, בניתוחים. ואת השאר החליט בצוואה
לא חוקית להשאיר להלוויה, לשבעה <שהתקיימה בשני בתים כמובן,
אחד מהם שלנו> לקבר, לבית כנסת שהוא כ"כ אהב ואת השאר לשיפוץ
הקבר של סבתא, אה כן, הייתה גם סבתא - זוכרים?
חבל שגם כשהוא מת, רק אני הייתי זו שראיתי את פניו החיוורות
והמתות.
הרחתי את ריח הבית חולים המסריח, ובכיתי כי רצתי ללא אוויר כדי
להספיק לראות אותו חי אך לשווא. חבל שרק אני הרגשתי שהוא היה
סבא, אותו סבא שבא כל יום שישי וצובט אותי בלחי. אותו סבא
שבאים לבקר ביום כיפור וביום העצמאות <כי מהבית שלו רואים את
הזיקוקים יותר טוב..> אותו סבא שמת מצער,
פשוט מצער, כי בניו לא אהבו אותו. חוץ מאבי.
שיפנו לעורכי דין, שיפנו לגניבות ולמעשי עוול
אני רק יודעת, שכל ימי חיי לא אסלח להם ולבניהם ובנותיהם, על
כך שביזו את כבודו
את כבוד אבי וסבי
שהעיזו לקרוא לנו משפחה ושהעיזו לעשות כל מה שעשו.
אני לא אסלח ובטח שלא אשכח. |
