הזמן לא השקיט סערת אובדנך בליטוף, ולא
פייס את געש כמיהתי בלחישות רכות. את חספוס קיומי אחרייך
הוא רוקע כנפח מיוזע עם קורנס וכבשן, ואת שירת זכרך
הוא מחריש בזעקת היומיום.

כעת אני חלק ומבריק מתמיד, רוגע לתפארת אתהלך בין
הבריות, אך נשמתי חדה בקצוות, והגעגועים שקעו והם
איתי בכל אשר אלך, געגועי
תהום.

אדם הוא בית קברות לגעגועים אשר איננו
מסודר שורות שורות. במשך השנים אדם
מערה אל תוכו געגוע אחר געגוע, והם אחד  
על השני ככדורי גלידה צבעוניים, נמסים מלמטה.

אדם הוא בית קברות לגעגועים, ולפעמים יבקש לחזור
ולבקר בו את אהוביו. וכמו ימי זיכרון עלי אדמות
לעיתים בבואו לחפש אחד ייזכר באחר, אולי ברבים
ומעת לעת בחפשם יתעה בדרכו הלום קורי שכחה.

אני המשכתי בחיי כמטפס הרים שלא מסתכל למטה
גופו דרוך, שריריו מתוחים
והוא מרוכז כולו.
ומדי פעם קורה שחיי מרפים ממני, בעיקר בשנתי
ואולי בגלל זה לפעמים נופל אדם בחלומו.