היא אמרה שזה לא ילך בינינו. היא בת 25 ואני "רק" בן 18. וחוץ
מזה יש לה חבר.
לא הקשבתי לה, ובלב לחשתי לעצמי, שאפילו אלוהים לא ישמע, שהפעם
אני לא מוותר, אני לא מתכוון לוותר כל פעם במשך כל שארית חיי.
בטח שלא עליה.
שום דבר, אבל שום דבר לא יעצור אותי.

אמרתי לה שאני מבין אבל שאני אוהב אותה ושעוד נדבר.
זה היה ביום שני בעבודה. ביום חמישי התקשרתי אליה ושוב דיברנו
במשך שעתיים וגם זה רק בגלל שחבר שלה בדיוק נכנס. כל כך קשה
היה לי לדבר אתה כאילו כלום. כאילו אנחנו רק ידידים טובים
מאוד. יום למחרת לא הלכתי לעבודה. במקום זה הלכתי לגינה שמול
הבית שלה, וחיכיתי שהיא תצא.
היא יצאה, לבושה בחצאית שחורה וגופיה ורודה צמודה שהבליטה את
כל הטוב שבה.
נכנסתי לדירה שלה בעזרת מפתח שפעם היא נתנה לי. אז רציתי
להחזיר לה אותו אבל היא אמרה שכדאי שיהיה לי, על כל מקרה שלא
יבוא.
שתבינו, אני מכיר אותה כבר שנה, אבל מיד ידענו שאנחנו יותר
מסתם שני אנשים שנפגשו באקראי, משהו כמו קשר מגלגול קודם או
נשמות תאומות או אחד מהדברים האלה שמפחידים אותך,  אז אתה לא
חושב עליהם לפני השינה. רק שזה לא הפחיד אותי בכלל, ולהפך, כל
לילה חשבתי עלינו.
ככה מצאתי אותי בדירה שלה, עומד מול המיטה הזוגית שלה.
הוא עדיין שכב ישן וערום במיטה עם חיוך כזה של מניאק שאומר:
"אני מזיין אותה ואתה לא" ו"בחיים אתה לא תדע כמה רכים השדיים
שלה".
ירייה אחת בראש מחקה לו את החיוך מהפנים.האמת היא שלא נשארו לו
כ"כ פנים כי יריתי בו מאחורי הראש והפרצוף שלו די התפזר על
השידה שלה.
ניגבתי את הדם שלו מבקבוק הבושם שעמד על השידה. זה היה הקנזו
הזה בצורה של עלה. לקחתי את הבושם ופיזרתי קצת בחדר. זה היה
הריח שהיא תמיד השתמשה בו. עצמתי את עיני וראיתי איך היא יושבת
לה במשרד ומטופפת עם אצבעותיה הדקות על המקלדת.
הלכתי מהר לעבודה, לא לפני שהודעתי למשטרה מטלפון ציבורי.
התקשרו אליה לעבודה מהמשטרה ושאלו אותה כמה שאלות. היא לא
בכתה.
היא ידעה בדיוק מה קרה, אבל לא אמרה מילה. היא גם לא אמרה שיש
לי מפתח. אפילו לא חשדו בי. מדהים עד כמה השוטרים בימינו
מטומטמים.
למחרת, בהלוויה, אמא שלו ואחיו בכו המון. אבא שלו פשוט התמוטט.
אבל כל זה לא הזיז לי.
כל הזמן הסתכלתי עליה. היא הייתה רוסיה ועורה הלבן והחלק
כחרסינה היה חיוור מתמיד. עורה ומבטה הקר וחסר הרגש כמעט ושכנע
אותי כי היא אינה אלא אחת משוכני בית הקברות הקטן והדומם הזה.
שלגיה, מלכת הקרח או מלכת המתים היו בהחלט כינויים ראויים
למראה הקר.
אחרי ההלוויה עליתי אליה לדירה. הדבר היחיד שהשוטרים טובים בו
זה כנראה לפנות גופות ולהחליף מצעים כי המיטה שלה הייתה יותר
צחה מעורה הלבן.
חיבוק אוהד הפך די מהר לאחיזה אגרסיבית. היא נישקה אותי בכוח.
הרצח הזה כנראה עשה לה את זה. היא פשוט טרפה אותי. לאט הסרתי
את חולצתה. היא לא נהגה ללכת עם חזיות, או בכלל עם תחתונים.
חזה עוצר הנשימה נחשף בפני, פטמותיה הזקורות פילחו את חזי כמו
סכין. הרגשתי המאושר באדם.
שערה הארוך דגדג אותי בדרכה מטה. עשינו את זה במשך שעתיים ושוב
פעם בבוקר. היא פשוט לא ידעה לרסן את עצמה.
ואני, כמו שכבר הבנתם, לא חשבתי עם הראש כ"כ, ופשוט הייתי
מהופנט מיופייה.
הפסקתי להיפגש עם חברים, וגם בעבודה כבר לא הייתי כ"כ להיט. כל
מה שעניין אותי היה לרצות אותה.
אבל עם הזמן היא דרשה יותר ויותר. מין קונבנציונלי התחיל לשעמם
אותה והתחלנו לשחק כל מיני משחקי תפקידים, מלכה ועבד וכאלו.
היא גם רצתה שאני אוכיח עד כמה אני אוהב אותה, כאילו שהרצח
ההוא לא מספיק. ניתקתי את הקשר עם הוריי כי הם ניסו להסביר לי
שהיא לא טובה בשבילי, למעשה היא בקשה שאני אפסיק לדבר אתם, כדי
להראות לה כמה אני אוהב אותה לאט לאט כל העולם שלי נהיה היא.
והיא הפכה גדולה מלהכיל. התחלתי לקרוס, לא עמדתי בדרישותיה
יותר.
בבוקר למחרת לא הספקתי לפתוח את עיני. החיוך מהזיון של אתמול
עוד נותר על פני, כל מה שראיתי זה את המוכר מהמכולת עומד
מאחורי דרך הראי של השידה שלה. לפני שהבנתי מה קורה הוא ירה בי
מאחור.
הוא ניגב את הדם מבקבוק הבושם שלה ופיזר מעט בחדר.
היא הספיקה להחליף ל- 212 החדש.