שעות בכספומט: מונח צה"לי. סוג של עיכוב חופשה, על משקל
"שעות ביציאה" (ע"ע).
נוהל ריתוק למכשיר כספומט לצורך עיכוב חופשה, שניתן כעונש,
בדרך כלל לטירונים. על החייל להמציא קבלות להוכחת הריתוק,
בצורת פיתקית בירור-יתרה ממכשיר הכספומט. על הפתקית, שהחייל
צריך להוציא בכל שעה עגולה (או בכל פרק זמן אחר, קבוע מראש),
רשומה שעת ההדפסה ושם הסניף, שמהווה הוכחה להימצאותו של החייל
ליד אותו כספומט באותה שעה. השימוש בנוהל נעשה כשלא היה מפקד
שיפקח בעצמו על ביצוע ה"שעות ביציאה".
נוהל אסור, שכבר אינו נמצא בשימוש, ומהווה נצר למסורת צה"לית
ארוכה, יצירתית, ומשעשעת של פגיעה בפרטיות ובכבוד הפרט.
תהנו.
1.
מושיקו היה מאוד מוטרד. הוא עדיין חשב על דלית, הבחורה מהמסיבה
לפני שבועיים, שהבטיחה לו שתתקשר אליו, ביום שהוא יצא הביתה.
הוא היה כל כך מוטרד, עד שלא שם לב שבמחסנית שלו חסרים שני
כדורים. והמימיות חצי ריקות. גם את הנשק שלו שכח לשמן, אבל
ברגע האחרון ירק על הקנה, כך שכשגרוסמן הסמל העביר את ידו על
הנשק, הוא חש במרקם צמיגי, ולא חשד שמדובר בנוזל גוף.
אמנם המחשבה הזריזה של מושיקו חסכה לו דין וחשבון על חוסר
שימון הנשק, אולם לא הצילה את מושיקו מצרות- העונש על כל תקלה
בכוננות ידוע. שבת. ולמושיקו היו שתי תקלות, עם פוטנציאל
התרחבות לשלוש, פלוס יריקה על הסמל.
"תוסיף את זה לדו"ח הפאקים שלך, מושיקו", צעק עליו גרוסמן,
"ותחרוט את זה על לוח ליבך, כשתרצה לצאת הביתה מחר"!
"אבל הסמל"...
"מושיקו, הרשתי לך לדבר"?
"לא, הסמל".
"אז למה אתה פוצה את פיך, ועוד בעיצומו של המסדר שלי"?!
"כי רציתי להגיד לך שהדיסקית שלי קטנה מידיי בשביל לכתוב עליה
דברים כאלה, הסמל", השיב לו מושיקו ברצינות תהומית.
"נווו... מושיקו... זה לא דיסקית"... נאנח גרוסמן. "לא חשוב.
בקיצור, תשכח מהיציאה שלך מחר".
"כן, הסמל", אמר מושיקו, והשפיל מבט. מושיקו ניסה בכל כוחו
לחשוב על דרך שבה יוכל להמתיק את העונש. אם לא יצא מחר, יפספס
את ההזדמנות היחידה לצאת עם דלית, שהבטיחה לו, וחזרה והבטיחה,
שתתקשר אליו כשייצא הביתה בעוד שבועיים. הוא צריך למצוא סיפור
מרגש, קורע לבבות, שיצליח לשכנע את המ"מ להקל את העונש שלו.
אור נדלק בעיניו של מושיקו, כשגרוסמן קרע את שיפצורי המימיות
של פרידמן המצ'וקמק, שלא עמדו בתו-תקן-גרוסמן המחמיר לנשיאת
מימיות. הוא קיבל השראה לסיפור.
2.
"המ"מ, אני מרגיש כמו שיפצור מימיה".
שני החיילים, אחד קצין, ואחד טירון, אחד נצר לשושלת של לוחמים,
ואחד נצר לשושלת של משתמטים, ישבו אחד מול השני, ברחבת הדגל.
מעט החיילים שעדיין לא הלכו לישון זייפו במקלחת שירים על
חיילים שמתים בלבנון. רחמים המ"מ זקף גבה בתגובה למטאפורה
המיוחדת, ומושיקו הסביר. "כל היום אתם מטלטלים אותי, קדימה
ואחורה, לריצפה וחזרה, לדגל וחזרה, לחדר-אוכל וחזרה, לשין-גימל
וחזרה. ואני, אני מרגיש שאני חוט שיפצור, אבל לא מהסוג הטוב.
נראה לי שאני תכף נקרע", סיכם מושיקו, והרגיש גאווה רבה במשל
המתוחכם שהמציא.
רחמים הביט במושיקו למשך פרק זמן ארוך, כשניסה לעכל את הסיפור.
אחרי שתיקה, שארכה כמה שניות יותר מידיי, התעשת.
"אז היו חסרים לך שני כדורים, ובמימיות שלך לא היו מים, נכון"?
רחמים ספק שאל, ספק אמר. בתוך תוכו התאפק מלציין גם את היריקה
על הנשק, שהצליח לקלוט, כשצפה במסדר שימון השמירה מרחוק. הוא
אף פעם לא אהב את גרוסמן. המתנשא הזה. מה-גם שזה יהיה אחלה
סיפור לכתוב עליו בספר סוף המסלול.
"כן המ"מ".
"ואתה רוצה שאני אוותר לך על זה"?
"כן המ"מ".
רחמים הביט במושיקו לרגע, שתק לרגע, ולבסוף אמר "תשמע, מושיקו,
אני יודע שאתה רוצה לצאת מכאן, אבל אני חושב שאתה יכול להיות
חייל טוב. אני גם יודע שהדברים בנינו לא הסתדרו על הצד הטוב
ביותר עד כה." בשלב זה מבטיהם של מושיקו ורחמים הצטלבו. מושיקו
חשב על הפעם ההיא, כששלחו אותו לתורנות מטבח, שוב, למרות שזה
לא היה תורו. רחמים, מצדו השני של המבט, חשב על שורה ארוכה של
מקרים. סירוב פקודה, שבירת שמירה, התחצפות, שבירת שמירה, יריקה
על סמל, שמירה בלי נשק, איך עולים לשמור ושוכחים לקחת את הנשק,
איחור להשכמה, איך לעזאזל הוא שכח את הנשק לשמירה, ועוד
התחצפות אחת. הם המשיכו להביט אחד בעיניי השני, ושניהם הרגישו
לרגע אחד שהם ממש מבינים אחד את השני.
"אז היו תקלות בנינו, אבל אני רוצה לשמור אותך בפלוגה. לכן,
אני הולך כאן לקראתך, ונותן לך עוד הזדמנות. אני מקל את העונש
שלך לגג"ש", פסק רחמים.
"גג"ש, המ"מ"? שאל מושיקו.
"גג שעות, מושיקו. מוזר שאתה לא מכיר את המושג הזה עדיין.
מקסימום השעות ביציאה שאני יכול לתת לך, כדי שתגיע הביתה לפני
כניסת השבת. ובגלל שהפלוגה יוצאת מחר מוקדם, ואתה גר קרוב
לכאן", רחמים עשה אתנחתא קצרה בדבריו לצורך חישוב מהיר, "זה
יוצא בערך חמש שעות".
"כן, המ"מ". מושיקו כבר למד שאסור להגיד למ"מ תודה. אין תודה,
ואין בבקשה בצה"ל- כי אתה עושה את מה שאומרים לך, ומקבל את מה
שמגיע לך, הסביר לו פעם הרס"ר. מאז, מושיקו פשוט אומר "כן
המפקד".
ברגשות מעורבים מושיקו הלך לישון. אמנם הוא יצא השבת, אבל יגיע
מאוחר. טוב, לפחות תהיה לי הזדמנות לצאת עם דלית, סיכם מושיקו
בראשו. כשנרדם, חלם על דלית, שנאותה להבטיח שתתקשר, אחרי שהוא
מחזר אחריה במהלך כל המסיבה. העקשנות משתלמת, מילמל לעצמו בין
נחרה לנחרה.
3.
הבוקר שלפני היציאה עבר בצורה חלקה, באופן יחסי. כולם עבדו
מהר- העבירו את הקידבגים בריצה, העבירו את המיטות הכבדות
בריצה, הוציאו את הקידבגים בריצה, כי מושיקו שכח את הארנק באחד
מהם, וגם החזירו אותם בריצה. המחלקה של מושיקו סיימה לשטוף את
האוהלים המיותמים מציוד וחיילים, והלכה לעלות על מדי א' נקיים
וריחניים, שהיוו ניגוד מוחלט לזיעה שעטפה את גופם.
מושיקו הירהר בעונש שעליו לרצות, בזמן שמשח ג'ל בשיערו בניסיון
סרק להשוות לו צורה. עכשיו, אחרי שהיציאה הובטחה לו, הטרידו
אותו כל אותן שעות ביציאה שקיבל. גם עליהם היה מוותר בקלות.
מרחוק נשמע קולו של ארגוב, שסלסל בקולו הצלול שירים, בזמן ששאר
המחלקה מלווה אותו במחיאות כפיים.
"אני נוסע מאמי
נוסע למיאמי
אני צריך קצת חופש
נמאס לי
די, נשבר לי".
קולו של ארגוב עלה, והגיע עד לשירותים. מושיקו, שהיה כבר מרוצה
ממראה שיערו שנשקף אליו מהמראה השרוטה, היה מדוכדך. כולם
נוסעים לחופש, ורק אני צריך להיתקע עם איזה מפקד אידיוט, במשך
מלא שעות. אולי, רק אולי יהיה לי מזל, והוא ירחם עלי, וישחרר
אותי לפני הזמן, קיווה מושיקו, והלך להתייצב למסדר היציאה.
4.
הטיולית עצרה בתחנה המרכזית. לאחר שכל החיילים ירדו ממנה,
תמיר, אחד המפקדים, צעק לכל מי שיש לו שעות ביציאה להתייצב
אצלו. מושיקו הגיע, ומצא את עצמו לבד. כל שאר החיילים שנענשו,
נענשו בשבת.
תמיר הביט במושיקו, ונאנח. "רק בשביל האידיוט הזה אני צריך
להישאר כאן"... מילמל לעצמו, בזמן שהתרחק כדי לענות לטלפון
הנייד שלו. מושיקו המתין בסבלנות שיסיים את השיחה, וגם הצליח
לשמוע אותו מבטיח לטלפון שהוא "יגיע בקרוב", ושמח מאוד. אולי
התפילה שלי נענתה, חייך לעצמו, והמפקד תמיר יוותר לי.
תמיר חזר, ועמד מול מושיקו.
"אני מבין שאתה צריך להישאר כאן עד שלוש, נכון"?
"כן, המפקד".
"משהו מאוד דחוף צץ, ולכן אני הולך מכאן עכשיו. ברור"?
"כן, המפקד". מושיקו היה בטוח שאו-טו-טו הוא בדרכו הביתה, ולא
הצליח לכבוש את שימחתו.
"אני רוצה שאתה תיגש לכספומט כל שלושים דקות, ותברר בו את יתרת
החשבון שלך. את הפיתקיות, שעליהן רשומות השעות שבהן הוצאת
אותן, תגיש לי ביום ראשון על הבוקר. ברור"?
"אממ"... המהם מושיקו, כשניסה לחשוב על תוכנית, ומהר. אני
אתקשר אליו חצי שעה אחרי שילך, ואגיד לו שאין נייר בכספומט,
ואשבע לו שאני נשאר כאן, הבריק מושיקו. אני אמציא לו סיפור
משכנע, כמו הסיפור שסיפרתי לרחמים, והוא יאמין לי. תוך שעה אני
בבית.
"ברור"?!
"כן, המפקד", ענה, וניסה לחנוק חיוך.
"ושיהיה ברור, כבר ראיתי מישהו מוציא מהכספומט פיתקית, ככה
שאני בטוח שיש שם עוד. התחנה די ריקה, אז אני משוכנע שהן לא
יגמרו בקרוב. תיזהר, מושיקו, תיזהר לא להתעסק איתי. אחרת, לא
תצא הביתה עד סוף הטירונות. מובן"?
"כן, המפקד", ענה לו מושיקו, ונאנח.
לתמיר לא הייתה שום כוונה לקבל שעות ביציאה שלו, בגלל שמושיקו
נענש. תמיר, כמו כל לובש מדים שפוי, רצה להגיע הביתה, ובמהירות
הגבוהה ביותר שאפשרית. בנוסף, תמיר, שראה יותר מריתוק אחד
כטירון, הכיר את כל השיטות והתחמנויות. הוא גם הכיר היטב את כל
הכספומטים בסביבה, במקרה ובאמת יגמרו הפיתקיות בכספומט שבתחנה
המרכזית. כל הפינות נסגרו על מושיקו, שהבין שלא נשארה לו
ברירה, חוץ מלרצות את העונש במלואו.
5.
מושיקו הביט בשעון, וגילה שכבר עברה חצי שעה מאז שתמיר הסתלק.
הוא ניגש לכספומט, וביקש לראות את יתרת החשבון שלו. את הפיתקית
הוא הכניס לכיס המדים שלו, ודחה את ההצעה המנומסת של הכספומט
לבצע עוד פעולה.
אחרי מנת שווארמה בלאפה וסיגריה, מושיקו ניגש שוב לכספומט,
ובירר את היתרה שלו, שוב. מושיקו הביט בפיתקית, וחשב לרגע קטן
ששמו לו משהו בשווארמה. בתחתית הפיתקית היה רשום, אחרי כל
הפרטים הרגילים, "ושתדע שהיתרה שלך לא השתנתה בחצי שעה
האחרונה, אידיוט"!
מושיקו שפשף את עיניו בכוח. העמבה שרפה לו בעיניים, והן החלו
לדמוע, אבל השורה המעליבה עדיין הייתה כתובה על פיסת הנייר.
מושיקו צעק לכספומט "אבל אני חייב להוציא פיתקית כל חצי
שעה"! הצעקה משכה שלושה או ארבעה מבטים זרים לכיוונו. הוא לא
ידע מה לעשות. בסוף, בלב כבד, הוא התקשר לתמיר.
"הלו"? ענה לו קול מנומם. ברקע מושיקו שמע את טרטור מנוע
האוטובוס.
"המפקד תמיר, הכספומט מקלל אותי"!
"מושיקו, אתה מצפה ממני שאני אשחרר אותך מהעונש בגלל השטויות
שלך"?
"לא, המפקד, אתה לא מבין... אנ"
"מושיקו"! חתך אותו תמיר, "ציפיות נועדו לכריות! כולנו מכירים
הסיפורים שלך מהקב"ן. אבל אני לא קב"ן, ולא מש"קית ת"ש. תפסיק
לזיין לי בשכל, וחסר לך שאתה לא מביא לי לפחות שמונה פתקים
ביום ראשון."
"כן, המפקד", ענה לו מושיקו.
תמיר ניתק, וחזר לישון באוטובוס. מושיקו לא ידע מה לעשות. הוא
ניגש לדוכן השווארמה, ושאל אותו מה הוא רואה על הפיתקית.
המוכר, איש בעל חיוך וגוף רחבים, צחק צחוק רחב ומתגלגל.
"חייל, אתה יודע שהפיתקית הזאת היא מסמך של הבנק"?
"כן", ענה לו מושיקו.
"אז התעלול הזה מצחיק. מאוד מצחיק. אבל זה נחשב לזיוף, שזה
עבירה פלילית. לא כדאי לך להתעסק עם זה", אמר לו המוכר, וניגש
לחתוך מנה ללקוח שהגיע.
מושיקו ניגש לכספומט שוב, בתחושה מעורבת. אני יודע שאני לא
משוגע, שכנע את עצמו, גם המוכר ראה את הקללות, אבל מה עוד
הכספומט המשוגע יכול לעשות לי?
למושיקו היו כבר אוסף של פיתקיות. בהתחלה, הדברים שהכספומט אמר
עוד היו בגבולות ההגיון הסביר, עד כמה שהסיטואציה אפשרה הגיון-
אתה אידיוט, מטומטם, קמצן וכדומה. אבל ככל שהסקרנות משכה את
מושיקו להמשיך ולהוציא פתקים, הדברים שאמר נעשו יותר ויותר
מוזרים. "אתה מפריע לי לישון", "אתה מטריד עובר ציבור, ואני
אתלונן עליך במשטרה", "תיזהר! אני אתנקם בך"!
משיקו גיחך לעצמו. איזה כיף, זה כמו העתידות בבזוקה, אבל
בחינם, הוא חכך בדעתו, ומשך עוד פתק. הוא הבין שהפתקים האלו
מעבירים לו את הזמן, והתחיל ממש ליהנות מזה. עד שהגיע פתק אחד,
שונה. מפחיד.
"בזבזת לבנק יותר מידיי דפים, פגעת ביערות העד באפריקה,
ופגעת בכבודי. על כן, אני מחרים את כספי חשבונך"! הודיע לו
הכספומט. מבטו של מושיקו קפץ בחרדה למספר שרשום ליד "יתרת
חשבונך", ואכן, היה רשום שם אפס. כלום.
מושיקו הרגיש שהעולם מסתובב סביבו. הוא התיישב למרגלות
הכספומט, והתקשר שוב לתמיר.
"הלו? מושיקו?" ענה לו תמיר, ומושיקו שמע ברקע צחוק פעמונים רך
ונשי.
"המפקד תמיר, הכספומט גנב לי את כל הכסף"! ילל מושיקו.
שתיקה.
"תשמע, מושיקו", אמר לו תמיר לאט, בהטעמה, ובאכזריות, "אני
בבית עכשיו, ואין לי שום כוונה לשמוע את הסיפורים הדפוקים שלך
עכשיו. תסיים את העונש שלך, אל תתקשר אלי, ואני אולי אשכח עד
יום ראשון שאתה מציק לי. אני לא רוצה לשמוע ממך שום דבר עד
שאני רואה אותך. אחרת, אתה תצטער על היום הזה, עד לשחרור שלך.
אני מספיק ברור"?
"כן, המפקד", אמר לו מושיקו, שעשה את השיקולים שלו, והבין שכסף
ובא וכסף הולך, אבל עם המפקד תמיר לא כדאי לו להתעסק.
בידיים רועדות מושיקו הקיש את הקוד שלו בכספומט. השעה הייתה
כבר שלוש, זו הפיתקית האחרונה, ומושיקו קיווה שהיא לא תהיה
יותר רעה מקודמתה.
"נלחצת, אה? איך עבדתי עליך? הבנק הזה מרוויח גם ככה יותר
מידיי. מגיע לו שתבזבז לו ניירות. קח את הכסף שלך בחזרה",
כתב לו הכספומט. ברכיו של מושיקו סירבו לשאת אותו עוד, והוא
קרס לרצפה בתנועה שקשה להחליט אם היא נחשבת כנפילה או כישיבה.
אנחת רווחה קולנית השתחררה ממעמקי ריאותיו.
עייף ורצוץ מושיקו עלה לאוטובוס, וכשהגיע הביתה נשר למיטתו,
לשינה עמוקה. הוא חלם שמיקרוגל רודף אחריו בתחנה המרכזית, לפי
פקודה של מוכר השווארמה השמן. תנור, מכוסה בצבעי הסוואה ועלי
תבלין, השכיב נגדו מארב ברציפי האוטובוסים, ביחד עם חמישה עשר
טוסטרים קטנים שלבושים באפודי קרב וקסדות.
רק למחרת בצהרים, כשהתעורר, נזכר שדלית בכלל לא התקשרה.
6.
במהלך כל השבת מושיקו היה שקט. הוא ישב מול הטלוויזיה, וניסה
לא לחשוב יותר מידיי. לקראת רדת ערב הוא שקע בדכדוך הרגיל,
שתמיד הגיע לקראת יום ראשון. בלילה הוא הלך לישון מדופרס. כל
השבת התבזבזה לי, התמרמר, והכל בגלל הדלית הזאת, והעונש של
רחמים, והכספומט הדפוק הזה.
למחרת בבוקר מושיקו הגיע לנקודת המפגש הקבועה של הפלוגה, מצויד
בשקית גדולה, שהייתה עמוסה לעייפה בכל התכתובת שלו עם הכספומט.
כששאלו אותו כל החיילים במחלקה לפשר השקית, מושיקו רק השיב
שהוא "רב עם הכספומט", וסירב לפרט.
כשתמיר הגיע, מושיקו הציג לו את השקית בהחצנה. תמיר תקע מבט
מזועזע במאות הניירות, ומלמל "זה בסדר, מושיקו... אני מאמין לך
שנשארת"... בזווית העין היה נדמה למושיקו שראה את רחמים והמ"פ
מביטים בו, ומדברים.
במהלך כל הנסיעה בטיולית לבסיס, מושיקו ישב, חבוק עם השקית,
ושתק. כשהגיעו לבסיס, אחרי שסיימו לפשוט את מדי האל"ף הנקיים,
ולבשו את מדי הבי"ת המקומטים, הניח מושיקו את המזכרת מהכספומט,
ועזר לשאר החיילים להחזיר את הקידבגים והמיטות בחזרה לאוהלים.
הוא היה עם קידבג כבד ביד, כשראה שאחד המפקדים מביט בו.
בתגובה, ניסה להראות כאילו הוא באמת רץ עם הקידבג, אבל המפקד
בכל זאת קרא לו אליו.
"מושיקו"!
"כן, המפקד".
"תיגש למשרד של המ"פ. המ"מ רוצה לדבר איתך שם".
"כן, המפקד".
"אה, מושיקו, הוא גם רוצה שתביא איתך את ה... אה... שקית הזאת
שלך".
מושיקו הניח את הקידבג באוהל, ונכנס למשרד הממוזג. הוא הצדיע
לרחמים. רחמים שיחרר אותו, והורה לו להתיישב, ולהניח את השקית
על השולחן.
"מושיקו"?
"כן, המ"מ"?
"ראיתי שיש לך שקית עם מלא פתקים, שהראת לתמיר היום בבוקר.
אפשר להסתכל?"
מושיקו התלבט. יכול להיות שהוא יחשוב שאני מטורף, אבל אולי אני
באמת מטורף. אין לי מה להפסיד, במילא אני מנסה לצאת על קב"ן,
החליט מושיקו. "כן, המ"מ."
רחמים שלף באקראי פיתקית אחת, וקרא בקול "יום שישי, אחת וחצי
בצהרים, יתרתך היא... לא משנה... אהמם... בן ענוות המרדות,
הפסק לבזבז את זמני היקר במעשי בטלה! הישמר, פן אשסה בך חרון
אפי"!
רחמים הוציא מכיסו פנקס קטן, שהוא מכנה "פנקס הלקחים". בפנקס
הזה הוא רושם הערות חשובות לעצמו, שלדעתו יעזרו לו בהמשך הצבא
והחיים בכלל. הוא רשם שם "לעולם, אף פעם," ומתח שני קווים עבים
מתחת, "אל תזלזל באף אחד. גם לא במי שנראה לך ממש ממש מטומטם."
רחמים הכניס את הפנקס בחזרה לכיס.
"טוב, מושיקו, עוד היום אני אדבר עם הקב"ן, ואנסה לקבוע לך
שיחה בהקדם האפשרי. עכשיו, למה בדיוק הבאת את האוצר הקטן הזה
לתמיר"?
מושיקו פשוט הקיא את הסיפור, שישב לו בבטן במשך יומיים, כמו
מנת קרב שנאכלה בחופזה. הוא סיפר לו על השיחה החשובה בטלפון של
תמיר בתחנה המרכזית, ועל ההוכחות שתמיר אמר לו להוציא מהכספומט
ולהראות לו ביום ראשון, ועל הכספומט שקילל אותו, ועל השיחות עם
תמיר, על הכסף שהכספומט גנב לו, והחזיר לו בסוף.
הצבעים התחלפו בפניו של רחמים. הוא לא ידע עם הוא רוצה לצחוק,
להתעצבן, לבכות, או סתם לגשת עכשיו למג"ד, להפוך לו את השולחן
ולומר לו שנמאס לו. הוא רוצה חיילים ותיקים.
רחמים עצם עיניים, דמיין לו מקדש שקט בהרי נפאל, ונרגע מעט.
לאחר שהתאושש, אמר "אז תמיר נתן לך שעות בכספומט, מה"?
"כן, כנראה", השיב מושיקו. שניהם לא שמו לב שמושיקו שכח את
הפורמליות הצבאית של הטירונות.
"טוב, אני אטפל בזה". רחמים, שכבר החליט שהוא בעיקר עצבני, גמל
בליבו החלטה שהוא הולך להיכנס חזק בכל מי שמנסה לתחמן את
המערכת. הוא רצה לבדוק אם מושיקו גם ניסה לעגל פינה; אם הוא
זייף את הפיתקיות. "תשאיר את הפתקים כאן, אני אבדוק בשבילך את
הסיפור הזה עם הבנק", אמר לו רחמים בחיוך מזויף, וסימן לו
לצאת.
השיחה הראשונה הייתה עם פקידת הבנק, שנשמעה מאוד משועשעת
מהאיומים והקללות שרחמים ציטט לה מתוך הפיתקיות. היא השיבה
בנימוס שהוא לא הראשון שמתקשר, וזו תקלה אחת גדולה. "אני לא
אמורה להגיד את זה, אבל בגלל שאתה כל כך חמוד", אמרה לרחמים,
שהסמיק לאיטו, "אני אסביר לך איך זה קרה." היא הסבירה שהמקור
לתקלה הוא שלמה, טכנאי כספומטים מבוגר. הבנק פיטר את שלמה לא
מזמן, עקב קיצוצים, וכנקמה הוא חיבל בכספומטים האחרונים שטיפל
בהם, ושתל בהם ווירוס. "הוא לא מזיק, הווירוס הזה", אמרה, "אבל
הוא בהחלט מציק." הם גם קבעו להיפגש בסוף השבוע, כדי שהיא תוכל
"להתנצל באופן אישי על עגמת הנפש שנגרמה לחייל שלך."
השיחה השנייה הייתה עם תמיר. רחמים הספיק להתרכך קצת, בגלל
השיחה הקודמת, ולכן לא הגיש למ"פ המלצה להדיח את תמיר מתפקיד
פיקודי, כפי שתכנן. אמנם היו הרבה צעקות בשיחה הזאת, אבל בסוף
רחמים הסתפק בשלושה שבועות של ריתוק. תמיר הבין שיצא בזול
מהעניין, אולם בכל זאת הוציא את כעסו על החיילים שלו במספר
תיזוזים לא מבוטל.
רחמים שיכל את רגליו על השולחן והדליק לעצמו סיגריה. אני כבר
אמצא דרך להסביר למושיקו מה קרה כאן בדיוק, רחמים שכנע את
עצמו, בזמן שהמחלקה, חיילים ומפקדים כאחד, חזרה לשגרת
האימונים.
סוף דבר
מושיקו שכנע את הקב"ן שהוא בדיכאון, בגלל שדלית עזבה אותו,
וקיבל העברה לתפקיד נהג בוס בקריה. שם הוא המשיך לחשוב על דלית
במשך מספר שבועות, עד שפגש את סימה, פקידת לשכה, שהתחתנה אתו
כדי להשתחרר. לא מזמן נולד להם הילד הראשון. היום הם גרים ביחד
בבית של ההורים שלו, ובכל ארוחת שישי הם שומעים סיפור על הצבא
מאבא של מושיקו, שהיה מפקד על חטיבה במלחמת יום כיפור. ובכל
שבוע הסיפור מוזר יותר מהסיפור של שבוע שעבר.
ספטמבר 2003. |