אני מפורק לגורמים.
הרבה סיבות והרבה מניעים, הרבה אילוצים והרבה תירוצים,
כל מיני גורמים להתפרקות.
פחות מבין לאיזה סוג של חלקים, אבל בשורה התחתונה אני מפורק.
אולי אני מפורק לגורמים, אולי לשברים, לא יודע למה,
לחלקים של אחד שהתחלק.
אני נכנס לאוטו ונוסע אבל חלקים ממני נשארים על הדרך, על
המדרכה, אני נוסע לעבודה אבל מרגיש שחלק ממני עדיין בתוך
הבית,
שוכח מאחוריי חלקים גם בתוך האוטו, עולה במדרגות, מרגיש ששכחתי
משהו, עוצר, מסתכל אחורה, מחטט בתוך הכיסים, חושב שאולי את
הארנק, את המפתחות, חושב שאולי שכחתי את האורות דולקים אני
חושב שאולי שכחתי לעשות משהו, להביא משהו, מחפש את הפלאפון
מתקשר לשאול, מברר, עושה בירורים, משהו לא בסדר פה, משהו לא
מסתדר, לא שלם, מבולבל, סלט ירקות בבוקר, אני כבר מאחר
לעבודה,
משתגע, חושב מה ואיפה ספציפיים וכלליים על החיים, על המדרגות
למעלה אל הקומה השנייה, חוזר למטה, עולה שוב, מפחד שיראו אותי
ככה, מפחד לצאת טמבל, נלחץ ומחליט לחפש משהו, כבר לא חשוב מה
ואיפה, מחליט ללכת בכיוון אחד עד שאני כבר אמצא איזה משהו
שאיבדתי, העיקר ללכת ישר, אני מנסה להרוויח קצת לגיטימציה
בבוקר על ידי זה שאני הולך ישר, לפחות כמה מטרים.
אני אמור לעלות במדרגות ולהתחיל לעבוד אבל אני חוזר לאוטו, אם
ישאלו אז אני אגיד שהכל איתי בסדר, ששכחתי משהו ושאני כבר בא,
וזה נכון בעיקרון אבל האמת שאין לי מושג מה בדיוק שכחתי ובכל
רגע אני עלול להתמוטט.  
אני מרגיש ששכחתי משהו ועוד יותר מזה, גם אחרי שאני חוזר לכבות
את האורות הכבויים באוטו אני מרגיש את אותו הדבר.
מרגיש ששכחתי משהו, ועוד משהו. לא את המפתחות, לא את הסיגריות,
לא את הטלוויזיה דולקת או את המים זורמים, שכחתי את עצמי.
שכחתי את עצמי בכל מיני מקומות שהייתי בהם, אני שכחתי את עצמי
מכל עבר לכל מקום שאליו הלכתי, השארתי רסיסים קטנים של חלק אחד
שלם בכל מיני מקומות שכבר שכחתי, שכחתי איפה שמתי את עצמי, אני
מנסה לסדר את הכל כמו ילד שמנסה לסדר את החדר מנסה להיזכר איפה
הדבר הזה, מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה, מה עשיתי איתו ואיפה
שמתי אותו, הופך הכל, שם את כל הבית בחוץ, יוצא החוצה מחפש
בחוץ, מחזיר, משנה את הסדר, מארגן הכל אחרת, מחפש מאחורי
הרהיטים, מתחת למיטה, הולך ללמוד משהו, לוקח קורסים, מתחתן
מתגרש עובד, מתפטר, מחפש בפינות, בתוך המגירות אבל מוצא רק אבק
וכל מיני פתקים מקומטים שאני כבר צריך לזרוק. מתקשר לאמא אבל
היא לא יודעת. מתקשר לחברים אבל מהר מאד מתברר לי שכולם
מפורקים לגורמים.
משהו לא בסדר עם העולם הזה, אני חושב, וזה לא המטריקס. הגיוני
יותר שזו סכיזופרניה המונית שמתחילה באיזה שהוא שלב בחיים ורק
מתחזקת בכל רגע, עיוות נפשי בין-לאומי שמחרפן לכולם את השכל,
השתמטות כללית מהמציאות - תכונות אנושיות שמתעופפות בחלל הפתוח
כמו עפיפונים משוחררים שלא חוזרים ומתרסקים במקום רחוק שלא
רואים.
אני מנסה להתחבר אבל אני לא זוכר איפה שמתי את כל החלקים.
מסתכל על כל הגורמים שלי, המפוזרים, ומנסה להיזכר איך זה היה
כשכולם היו מחוברים. מנסה לחשוב מתי הכל התחיל, מתי הכל התפוצץ
ונשבר לגורמים, מנסה לחשוב מה גרם למה, מה גורם אחד גורם לגורם
שני ומתבלבל, לא מבין את המילה הזאת, מבין, אבל מיד שוכח.