בלילה חלמתי, שאני כבר גדולה. הייתי מבוגרת, אבל בעיקר הייתי
שמנה. ענקית... כל כך שמנה שלא הצלחתי לקום מהכיסא הקבוע שלי,
פה בשולחן האוכל. ניסיתי וניסיתי, אבל זה לא עזר, פשוט לא
הצלחתי להרים את עצמי למצב עמידה. בסוף וויתרתי, הרגשתי כמו פו
הדוב שנתקע במחילה של הארנב ולא הצליח לצאת. אבל לי, בניגוד
לפו בר המזל הזה, לא היו לי חברים שיעזרו לי וידחפו אותי...
הייתי לבד. אז ככה חייתי, והתרגלתי. בקשר לאוכל- כנראה שהייתה
אספקה לא רעה, הייתי פוקדת על הכלב שלי שיביא לי מיני חטיפים
שומניים ומשקאות ממותקים, כי מה אכפת לי בעצם. כבר הגעתי לשיא
השפלות... ישבתי על הכסא הזה קרוב לשנה, בלי כוח ומוטיבציה
לכלום...
אז כאמור עובר זמן, ואף אחד לא שם לב שנעלמתי מפני השטח, אפילו
לא הדוור, שאפילו לא מתפלא שתיבת הדואר שלי מפוצצת חשבונות,
ושבטח בקרוב ינתקו לי את החשמל.
ו...החגים מתקרבים, ובחוץ החיים ממשיכים כרגיל, ולי אין מושג
מה קורה בחוץ, מה נשתנה, מי הוציא דיסק חדש, ומי יצא לסיבוב
הופעות שלפי השמועות אלקטרוני מידי. מנותקת.
לפתע, שמעתי דפיקה בדלת. הרמתי את עצמי, פתאום וניגשתי. לא היה
שם אף אחד. ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לספה, שמתי דיסק של עברי
לידר  והתיישבתי.
עכשיו בטח אני אתקע פה עוד חצי שנה בערך, ושמע את "אישה
לוויתן" בריפיטים.





(תודה לאורח, שנתן לי את הרעיון לשם החדש)