שוב אני הולך באוטובוסים.
שוב אני רץ ברכבות,
שורק אל הרציף.
מפלח את אוויר הלילה,
חורק על כביש החוף.
הפרדסים הם רק סרט נע.
הנה סופר בנימינה ועוד מחלף בחשכת הטימטום הזה,
הקולקטיבי.
מטוסים חגים מעל לראשי,
נושאי המגבעת ואני ( אני מזמזם).
אני יודע שזה שיר קצת לא מובן,
לא קל לכתוב כשהולכים באוטובוסים אתם יודעים,
אפשר ליפול על מוקש.
ריח של נערה ניתז לעברי
מהמושב ממולי.
גופה הלבן מתנשף,
כתפיה קוראות לי לבוא-
אבל היא לא.
היא הופכת אותי למיץ תפוזים סחוט.
היא מריחה לי כמו הפרדס הזה
שאני תמיד מפספס.
גם היא בדרך לתל אביב,
אותו זבל כולנו.