שלושה ימים לאחר יום הולדתי ה-24 ניגשתי למוסך בביתנו כדי לקחת
ארגז שלי משם. כשהתקרבתי למוסך שמעתי מילים של דיון מתוח
במיוחד. את הקולות זיהיתי מיד. התקרבתי בשקט לכיוון השיחה.
את אחי ראיתי כורע על ברך ימין עם הג'ק בידיו, הגלגל הרזרבי
והשמאלי אחורי של הרכב המסחרי שלנו היו מונחים על הרצפה לידו.
הרצל עמד כשלושה ארבעה מטרים ממנו, בצידה השני האחורי של
המכונית.
'אמרתי לך לא לקום' אמר הרצל, 'אני די משוכנע שדיברתי בצורה
ברורה'. הוא הסיט את הסיגריה הכבויה שהייתה בפיו, מצידו השמאלי
של פיו לצידו הימני.
'הרצל אני מצטער, אני יודע שהייתי צריך לסגור הכול אתמול, אבל
מדובר רק בעוד שתי אלפיות ואני אתן לך אותם מחר, הייתי חייב
לשלם אותם עבור הטיפול האחרון של אבי.'
'ככה לא עושים איתי עסקים', הוא אמר ושוב הסיט את הסיגריה
שבפיו, הפעם חזרה לצד השמאלי, 'אתה יודע טוב מאוד שאם היית
מביא לי את הכסף, ומבקש אותו שוב היית מקבל אותו בו במקום'.
אני זוכר שחשבתי בדיוק באותו הרגע עד כמה מדהימה יכולת הרגיעה
של הרצל במהלך שיחה כל כך מתוחה, שבה הרצפה זכתה לטיפות רבות
מזיעתו של אחי הגדול.
'אני יודע, הרצל, אתה אדם טוב ורגיש, אבל הרופא אמר שאם אני לא
אשלם לו מיד, הוא לא ייתן לאבי את הטיפול, והיה לי ברור שדחיית
התור עלולה לעלות לו בחייו, העדפתי לסכן את שלי מולך, ולא את
של אבי מול אלוהים.'
הרצל חייך, לא חיוך שאתה שמח לראות בדרך כלל, אלא חיוך שמעורר
דאגה אצל האדם שאליו החיוך מופנה. הוא הוציא את הסיגריה מפיו
והביט בה, כשוקל בדעתו מה לעשות. לאחר מספר שניות, או דקות, או
נצח, הרצל החל להסתובב כאילו הוא מתכוון ללכת, אך הוא אפילו לא
סיים את הסיבוב. הרצל עצר במקומו, הנהן לעצמו, בינו לבינו,
וחזר על צעדיו.
את השניות הבאות אני זוכר, כאילו התרחשו בהילוך איטי ומתמשך,
הרצל חייך לאחי חיוך כמעט אבהי, הכניס את הסיגריה חזרה לפיו
כשהיא נוטה לצידו הימני של פיו, הוציא את המצת שלו מכיסו ביד
ימין, והדליק את הסיגריה, לאחר מכן הוא הביט במצת, ולפי תנועת
ידו הנחתי שהוא מחזירו לכיסו, כמעט ונשמתי לרווחה, כשלפתע ללא
כל התרעה הצל זרק אותה לכיוונו של אחי.
אם לא הייתם נוכחים בסיטואציה מסוג זה, אתם לא יכולים לדמיין
לעצמכם את פניו המופתעים של אחי, את פניי המופתעים שלי,
ובמיוחד את פניו המופתעים של הרצל, כאשר הבטנו כולנו אל הרצפה
לידי וראינו שם את המצת.
אני לא יודע אם היה זה אינסטינקט מימי הקולג' שלי כשחקן
פוטבול, או הרצון להגן על אחי יותר מכל, או משהו אחר לגמרי,
אבל משהו גרם לי לקפוץ בין אחי להרצל, ולחסום את המצת. לא
הייתה לי כל כוונה לתפוס את המצת בידי, עשיתי את מה שרציתי,
חסמתי אותו בגופי והנחתי לו ליפול על הרצפה, קיוויתי שהרצל
יקבל את התנצלותי בהבנה ואולי שעשוע, ובהסכמה כאשר הציע את
עצמי כעירבון לכסף, או אולי החזר מוגדל יותר, כל דבר שיאפשר לי
להתמקח על חייו של אחי.
הרצל הביט בי בצורה שלא ראיתי כמותה עד לאותו רגע בשיחה.
אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל זה היה משהו בסגנון 'תביאו
את הצעיר מבניהם לשיחה, ותניחו לשני', לפתע משום מקום קפצו להם
שני אנשים די גדולים ועמדו לצידי. הדבר האחרון שאני זוכר הוא
שחשבתי 'יופי הצלתי את אחי, הרצל ויתר עליו' לא חשבתי על עצמי
אפילו בעם אחת באותן שניות בודדות.
התעוררתי בסלון רחב ידיים, שלפי גודלו הנחתי שהוא חדר בבית
אחוזתו המפואר של הרצל. הייתי במצב של התעוררות מעילפון ומצאתי
עצמי על כורסא די נוחה. הרצל היה במרחק לא גדול ממני, הוא ישב
בנוחות על כורסא מרשימה בצבע אדום.
בידו הימנית הייתה סיגריה דלוקה. 'תודה לאל' כמעט גמורה, ובידו
השמאלית הוא החזיק עיתון וקרא בו.
ראיתי שהוא מסתכל בי כשהתעוררתי, הוא לא אמר מילה וחזר לקרוא
בעיתון. לא העזתי לומר מילה והמתנתי בסובלנות עד שהוא יסיים את
מעשיו והיפנה אלי ביוזמתו.
אחרי כחמש עשרה דקות של דממה מוחלטת (ומתח כמעט בלתי אפשרי),
הרצל קיפל את העיתון בצורה רגועה, פעם אחת ואחר כך עוד פעם,
והניח אותו על שולחן הקפה לצידו.
הרצל הביט בי וחייך, החיוך שלו היה להפתעתי כמעט אמיתי ומאוד
מאוד אכפתי.
'איך אתה מרגיש? אתה רוצה משהו לשתות? לאכול?'
'לא תודה, אני בסדר גמור, איפה אני?' שאלתי (בחשש לא קטן)
'בביתי...מה שעשית שם הפתיע אותי מאוד, אני לא חושב שזכיתי
לראות אי פעם אדם מוותר על חייו למען אדם אחר', הייתה כנות
בקולו, כנות של אדם שזכה לגילוי חדש לאחר שנים שבהם הוא חשב
שראה כבר את הכול. 'בדרך כלל אני לא עושה זאת' הוא המשיך, 'אבל
כיוון שהצלחת להפתיע אותי (וזה משהו שאף אחד לא עשה כבר זמן
רב), אני אתן לך לבחור אם תרצה לחיות או למות'.
לא הייתי צריך לחשוב הרבה על התשובה 'לחיות, ברור' שלפתי
מהמותן, אבל אחרי כמה שניות של מחשבה אמרתי 'אבל לפני שאני
עונה לך, אני צריך לדעת מה המחיר לחיי'. הרצל ענה בפשטות במילה
אחת וזהו 'אחיך' הוא אמר ושתק.
בדקות הבאות שבהן חשבתי על ההצעה הבטתי על הרצל, שום שריר
בפניו לא זז ולא נמתח, הוא הציע לי את הברירה כאילו הציע לי
לבחור בין שוקולד לסוכריות, האדישות הזו הדהימה אותי.
לבסוף אמרתי 'אחי חייב לחיות, הוא זה שדואג למשפחה, אבל מר
צרנחובסקי אני לא יכול לומר לך שאני הייתי רוצה למות, ולכן
הצעתי היא שאת החובה כלפי משפחתי תיגבה ממני בכל צורה שתימצא
לנכון, אני אשמח להיות לך בחוב כל חיי, בתמורה לחוב הכספי
שלנו, אני מניח שתרוויח יותר מאיתנו אם אעבוד אצלך אפילו כמנקה
בברכיה, מאשר אם תחליט לסיים את חיי'.
הרצל צחק, לא כמו שצוחקים אחרי בדיחה טובה, אלא כמו שצוחקים
אחרי משפט מוטעה במהלך ישיבת עסקים רצינית.
הוא ישב בכורסא המפוארת שלו והביט בי כשחיוך עדיין תלוי על
פניו.
ראיתי אותו שולח יד לכיסו, ראיתי את דלת הסלון נפתחת. ראיתי
אותו מוציא את המצת מכיסו ואותה נכנסת לחדר. הרצל הביט במצת
והיא הביטה בי, אני הבטתי בה בחזרה והרגשות הישנים שהיו בננו
התעוררו בשנית. ראיתי את הניצוץ בוודאות גם בעיניה, אותה אהבה
ישנה בלתי נשכחת, אותה אהבה שלא נגמרה מעולם, אך לאור הנסיבות
לא התממשה.
הרצל זרק את המצת, וכולנו הבטנו מופתעים לראות את המצת בידיה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.