...ואני עלה נידף ברוח - אשליה של ציפור. אחוז אימה תמיד שמא
תשקוט הרוח ואשמט אל הקרקע, ואז לעולם כבר לא אוכל להמריא.
אלפי רגליים של אנשים עם רגליים על הקרקע ירמסו אותי, עד
שאהפוך לחלק מן העיסה החומה והלחה. המעוף שלי איננו חופש אלא
תלות, וליבי נשבר.
הרוח היא זו שעקרה אותי מן העץ... אני מתגעגע לעץ! העץ היפה,
הירוק והבטוח עליו גדלתי ולא ידעתי דאגות. אינני יכול לחזור...
כשאני עובר על פניו במעוף מטורף, אני רואה שהוא יבש ומתיקותו
אבדה. אך לפעמים כשהרוח רכה ואני מרחף לי לאט לאט, אני עוד
מצליח לזהות את המוכר. ואין טוב מזה ואין גרוע, כי אשליית
התיקווה מושכת אותי לאחור... ותודה לרוח שלא עוצרת ולא מניחה
לי לנסות שוב!