הולך לבדו, נעלם באור ממשיך בדרכו ואומר להתראות למוכר ושלום
לאפשרויות בלתי מוגבלות, כל אחת צופנת בתוכה עתיד אפשרי
בשבילו.
"חברת פיליפ מוריס מודיעה בזאת כי סיגריות אכן מזיקות לבריאות
ועלולות לגרום לסרטן, בצקת הריאות ועוד מיני מחלות מסוכנות"
סיימה קריינית הטלוויזיה.
רוב וג'וני ישבו מול הטלוויזיה בפרצופים מופתעים. "היית מאמין"
אמר רוב
- "בחיים לא" השיב ג'וני.
- "חברת סיגריות מובילה בתחומה תודה כך לפני האומה כי המוצר
שלה גורם למחלות, למה שיעשו דבר כזה" החל לצעוק "למההה!!!" זעק

בכאב לשמיים, ג'וני הביט בו בפליאה "תקשיב" אמר "העובדות האלו
ידועות כבר הרבה שנים, הם לא חידשו כלום." רוב הביט בו ואמר
משפט שג'וני לא ישכח בחיים, משפט אשר סימן את תחילת הסוף "אני
צריך לחרבן!" אמר רוב, ג'וני הבין והלך.
בינתיים בעולם הודעתה של חברת פיליפ מוריס החלה לגלגל כדור שלג
ענקי, שאר החברות אשר שמעו את הודעתה המפליאה של פיליפ מוריס
יצאו בהכרזות דומות משום שפיליפ מוריס הייתה המלכה בכיתה
הטיפולית של חברות הטבק וכולם רצו להדמות לה.
לא היה אדם בעולם אשר לא שמע את ההודעות המתמיהות אשר לאדם בור
מן השורה נראו כהודעות התאבדות של חברות הטבק. אדם אחד אמר
שהודעות אלו הן כמו שחברת ממתקים תייצר סוכריה אשר חוסמת את
כלי הדם, תרשום על עטיפת הסוכריה "סוכריה זו תהרוג אותך במהלך
השנים הבאות" ואז תצא בהודעה לציבור שסוכריה זו רעילה. הוא לא
היה ממש חכם.
בינתיים בריצ'מונד אשר בארה'"ב ישב המיליונר פיליפ הרביעי ,
הוא הביט בעשרת אנשי יחסי הציבור אשר ישבו מסביב לשולחן,
"תזכירו לי למה עשינו זאת, לשם מה ההודעה הזאת?" ראש היחצ"נים
קם, "מר מוריס" אמר "בעקבות ההשתלשלויות האחרונות בבית הלבן
בנוגע לאחוזים העולים של קטינים מעשנים , חברות הטבק מוצגות
כאויב הציבור אשר עוזר להשחית את נפשם ובריאותם של הדור הצעיר
, עצם העובדה שאנו יוצאים בהכרזה זו אומרת "אנחנו יודעים
שסיגריות מזיקות, אנחנו לא רוצים לפגוע בנערים ונערות אשר אינם
בוגרים מספיק כדי לקבל החלטות אשר ישפיעו על המשך חייהם, לכן
אנו מוכנים ואף רוצים שיחוקק חוק אשר ימנע מדור העתיד לפגוע
בעצמם"".
עיניו נצצו בעודו מסיים את נאומו הקצר והמלהיב, רק הוא והיחצ"ן
החדש ידעו שההצעה בקשר להודעה לציבור היא של היחצ"ן החדש, אך
ידיעה זו לא מנעה ממנו לקחת קרדיט על ההצעה , דבר שבדיעבד
יסתבר כגורם המרכזי לפיטוריו. מר מוריס הביט בו אחר הסב מבטו
לשולחן " לא יודע" מלמל "יש לי הרגשה לא טובה בנוגע למצב" מר
מוריס צדק בהרגשתו הרעה, אחרי הכל הוא נצר למשפחה אשר שגשגה
בעקבות האינסטינקטים העסקיים הבריאים של ראשי המשפחה.
הודעותיהם של חברות הטבק היכו כמכת ברק בעיניהם של 500 מיליון
המעשנים בעולם כולו , עד לרגע זה הייתה מעין ברית בין המעשנים
לחברות הטבק  "אנחנו יודעים שעישון מסוכן לבריאות אבל אנחנו
אוהבים את זה ואין לנו סיבה להפסיק " כך חשו המעשנים כמו ילדים
אשר חותכים מביה"ס ונפגשים בקניון , על אף שלא דיברו זה עם זה
לפני כן הם יחייכו בשובבות אחד לשני , כרגע יש ביניהם משהו
משותף .
ההודעה קטעה הכל , לפני כן חברות הטבק כאילו אמרו "עזבו אתכם
מכל השאר אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם", והנה, הבגידה הגדולה,
כאילו הספק הראשי הפסיק לעשן בעצמו בגלל שזה לא בריא, וכדי
לסובב את הסכין קצת יותר הוא גם מפרט מדוע זה לא בריא.
אנשים זרקו את הסיגריות שלהם לפח, אנשים אשר בסביבתם היה מפעל
טבק או סוכנות של חברת טבק זרקו את הקופסאות שלהם ליד השער
בתור מחאתם על בגידתם הבלתי נסלחת.
בסיכומו של עניין המרוויחים היחידים מההודעות היו יצרני
המסטיקים ירופאי השיניים והמעשנים לשעבר, כדי להסתדר עם הגמילה
המעשנים קנו יותר מסטיקים, נוצרו להם יותר חורים בשיניים אז הם
הלכו לרופאי שיניים שמחים וטובי לב בעודם שואפים אוויר נקי (עד
כמה שאוויר יכול להיות נקי בעולם כיום) וחושבים שהחיים ללא
סיגריות אמנם משעממים יותר אך גם בריאים יותר.
כאשר האנשים בבית הלבן שמעו על כל מה שקרה לא הייתה להם ברירה
אלא להוציא את העישון מחוץ לחוק, דבר אשר גרם גל התנגדות
מחברות הטבק אשר החלו לפשוט את הרגל, והתנגדות מרוב עצמו.
כמובן ששאר מדינות העולם הוציאו את העישון מחוץ לחוק גם הן,
אפילו באמסטרדם העישון היה אסור.
רוב ישב בדירתו מעשן את הסיגריה האחרונה שנשארה בדירתו "זהו"
אמר "את האחרונה שנשארת , אני מצטער, אם הייתי יודע..." לחש
בקול חנוק ובעיניו דמעות " הייתי קונה הרבה, שיהיה לי, אבל..."
לקח פאוזה דרמטית "הכל קרה כל כך מהר" בכה.
איך הוא מתייאש כל כך מהר, יחשבו אחדים , אך רוב לא התייאש כל
כך מהר.
רוב התחיל לבכות רק לאחר שעשה סיור מקיף בכל החנויות בניו יורק
וביקר בכל הסוכנויות של חברות הטבק אשר נסגרו זה מכבר.
סיור זה גזל בערך שלושים יום מזמן החיים היקר של רוב והייתי
שמח להרחיב את הדיבור על כך אך אני חושש שארדם בעודי כותב על
כך .

דפיקה בדלת ,"לכו מכאן" צעק רוב בעודו מעשן את אהובתו האחרונה,
הדלת נפתחה , זו הייתה רינת , השכנה מלמעלה, היא נכנסה זחוחה
כולה "נו, אין ותר סיגריות הא" אמרה בסימפטיה מדומה " לא נורא
עכשיו נוכל להזדיין בלי שתשתעל לי באוזן כל שנייה".
רוב הביט בה, גובהה היה מטר ושבעים ס"מ בערך שערה בלונדיני
ארוך , עיניה כחולות ותווי פניה נאים, הדבר שמשך את רוב יותר
מכל היה החזה בהיקף של 130 ס"מ בערך.
"לכי מפה רינת" אמר רוב בכעס "אני לא מעוניין בחברה כעת" המשיך
בעודו מביט בבדל הסיגריה האחרונה שלו .
"נו באמת רוב" לחשה "אני כבר אוציא אותך ממצב הרוח הירוד הזה"
אמרה ושלחה את ידה אל בין רגליו של רוב, רוב קפץ "תפסיקי" צעק
"זה כל מה שיש לך בראש, כל פעם שאני קצת מדוכא את חושבת שסקס
יפתור את הבעיה" אמר בדמעות
"זה עבד עד עכשיו" אמרה ברצינות תהומית.
רוב הביט בה, "עופי מפה " צרח "אני לא רוצה לראות אותך יותר"
הוא ירד על ברכיו בעוד הוא רואה את רינת הולכת, ממשש את בדל
הסיגריה המצוץ עד הספוג , במעשה ייאוש אחרון ניסה להדליק את
הספוג, הוא השתעל בכבדות אותו שיעול אשר מלווה אותו בחודשיים
האחרונים, הוא זרק את הבדל ונשכב על הרצפה.
לאחר מס' ימים נכנס ג'וני לדירתו של רוב, "רוב, אתה בסדר?"
צעק, רוב פקח את עיניו "לא הגעת לשיעורים של פרופ' סטריילנד
ובאתי לראות מה קרה" אמר ג'וני. רוב בכה "אני לא יכול יותר"
אמר "אני לא רוצה לחיות בעולם שבו סיגריות הן דבר אסור"
הוסיף.
"חשבתי שדווקא בגלל שזה אסור יתפתח שוק שחור שלם"תהה ג'וני
בקול,
רוב הביט בו והניד ראשו כלא מאמין " איך קרה שכולם לא רוצים
יותר לעשן?" שאל "אני רוצה לעוף מהעולם הזה" אמר בקול "שמעת
ג'וני , אני לא רוצה להיות יותר בעולם כזה, אני אתאבד" צעק.
ג'וני הביט בו , שערו השחור של רוב היה שמנוני, עיניו הירוקות
הביעו עצבות ולמרות שאיבד מס' קילוגרמים גופו עדיין היה שרירי,
אכן מכופף בננות, " אל תעשה שטויות" הפציר ג'וני ברוב "תקשיב,
אתמול חלמתי חלום שיעניין אותך" אמר, רוב ידע שחלומותיו של
ג'וני הם לא דבר של מה בכך, מהילדות שלהם כל חלום של ג'וני
התברר כאמיתי בסוף. כמו הפעם שג'וני חלם על הפעם הראשונה שרוב
ישכב עם לילה חברתו בכיתה י' , מה שג'וני לא חלם בפעם ההיא הוא
שאביה של לילה יתפוס אותם וירביץ לרוב מכות הגונות אשר ישאירו
צלקת לא אסתטית בצורת סהר על גבו של רוב.
עיניו של רוב נפתחו בעניין "מה חלמת?" שאל בתמימות לא אופיינית
לו.
" ראיתי אותך" אמר במסתוריות "היית עם זקן ועמדת מול שער
זוהר", רוב נדרך "מה השער הזה?" שאל , "השער הזה הוא מעבר
לעולם מקביל , את זה ידעת בחלום , עולם אשר בו סיגריות הן לא
רק מותרות אלא כל אדם ואישה אשר עוברים את גיל חמש חייבים
בעישון" אמר בהתלהבות.
רוב קפץ אחז את ג'וני בדש חולצתו " איפה הוא?" שאל בהתרגשות "
השער, איפה הוא נמצא?" ג'וני השפיל מבטו "בישראל" אמר בעצב
"בעיר הבירה ירושלים , אם ברצונך לעבור בשער תאלץ להיות שם
בעוד ארבעה ימים בשעה 16:00 עפ"י שעון ישראל" אמר.
רוב הליט פניו בידיו " איך אני אספיק לאסוף מספיק כסף כדי
לנסוע לישראל בארבעה ימים" ללחש בעצב.
ג'וני אשר הרגיש כיצד מתקרבת השעה שבה חברו העומד לעבור לעולם
מקביל יבקש ממנו "הלוואה" החל ללכת לכיוון רוב חיבק אותו חיבוק
אמיץ והחל ללכת בכיוון היציאה בהליכה מהירה בעודו הוא זורק
באוויר "תנסה למכור את גופך" הדלת נסגרה בעוד ג'וני מתרחק
ומגחך על בדיחתו הטובה.
"למכור את גופי הרהר רוב "לא רעיון כל כך גרוע " חשב ומיד
התקשר למערכת העיתון כדי לפרסם את מודעתו.
"בחור בן 22 , שיער שחור, שרירי ויפה רוצה אותך להרפתקה שלא
תשכח במהרה , ROB083525  ".
סנדרה הביטה במודעה " סנדרה, את מקשיבה לי?" שאל בעלה "מה?"
ענתה, "שאלתי אם את מקשיבה לי, את נראית מרחפת קמעה" אמר בעלה
"בכל מקרה, אני אעדר עד מחר, אני אהיה בלוס אנג'לס " הוסיף,
"בסדר" אמרה סנדרה בזמן שנשק לה ויצא, "הגיע הזמן לחגוג" חשבה
לעצמה.
רוב הביט בכתובת שבידו "שד' סטיבנס 5" , בזמן שניגש לדלת הופתע
לגלות שלא היה לו כל חשש מהעומד לקרות, "זו פעולה טבעית" אמר
לעצמו ונקש שתי נקישות חלושות על הדלת, כשנפתחה הדלת הוא מצא
עצמו עומד מול אישה צעירה כבת 30 גובהה היה כמטר שבעים , עורה
לבן ועיניה חומות "היי" אמרה וחייכה חיוך שחשף שיניים לבנות,
"אתה רוב?" שאלה וליטפה את שערה השחור בביישנות.
-"כן" ענה רוב
"בוא תיכנס" אמרה ופתחה את הדלת לרווחה, הבית היה בית ממוצע ,
ארבעה חדרים , מטבח מאובזר מינימלית, כשעברו בסלון הבחין רוב
שאין טלוויזיה, "מוזר" חשב לעצמו "המאה העשרים ואחת ובלי
טלוויזיה, מעניין מה הם עושים כדי לשעשע את עצמם" שאל את עצמו
, רק לאחר מספר דקות הבין שהוא התשובה לשאלה.
-"תרצה לשתות משהו?" שאלה ברוך בעוד היא מפנטזת איך זה יהיה
לשכב איתו.
-"לא תודה" ענה "אם לא אכפת לך שאני שואל, לא יכולתי שלא לשים
לב לעובדה שאין לכם טלוויזיה "אמר
-"איפה השאלה פה?" שאלה בחזרה
-"השאלה היא" אמר "כיצד יכול להיות שלזוג מבוסס במאה העשרים
ואחת אין כלי המסוגל לנוון את שכלם כתגובה לכל החשיבה
היומיומית?" שאל
היא חייכה, רוב שם לב לכך שכשהיא מחייכת מופיעות לה שתי גומות
חן מקסימות בלחיים, "אני ובעלי החלטנו שכאשר יהיו לנו ילדים
אנחנו נחנך אותם ולא הטלוויזיה" אמרה והביטה בעיניו כמהופנטת,
"סליחה שוב" אמר רוב "אבל לפי מצב הבית אני מבין שאין לכם
ילדים" חייך בביישנות.
היא הביטה בו במבט מזלזל והשיבה "אין לי מושג איך הגעת למסקנה
הכל כך אינטיליגנטית הזאת , אבל אתה צודק אין לנו ילדים , בעלי
ואני חושבים שטלוויזיה היא דבר ממכר ואנחנו לא רוצים להתרגל
לטלוויזיה ולבסוף כשיגיע התינוק לא נוכל להיפרד ממנה".
רוב בוש בעצמו על כך שלא הבין זאת לבדו חיפש דרך להתחמק
באלגנטיות "נו, אז את רוצה להזדיין או לא?" שאל, טאקט אף פעם
לא היה הצד החזק שלו.
היא אחזה בידו ולקחה אותו לחדר השינה שלה, החדר היה צבוע אפור
במרכז החדר עמדה מיטה זוגית רחבה, משני צדדיה היו שתי שידות עם
מנורות לילה וספרי קריאה עליהן, על אחת היה רומן עב-כרך כלשהו
ועל השנייה היה ספר היסטוריה, בצד הימני של החדר היו שירותים
ובצד השמאלי שידת איפור. היא ניגשה אליו והחלה לנשקו ולהפשיטו,
רוב נרתע ועצר אותה, היא הביטה בו בשאלה.
"אני באמת מצטער" אמר "אבל יש לי שני דברים לומר , א'-את לא
מפחדת שבעלך יתפוס אותנו?, ב'-השכר שלי הוא- 350$ ואני לוקח
אותו מראש" .
"א'" היא אמרה "בעלי באחת מנסיעות העסקים הרבות שלו בלוס
אנג'לס, וב'- אין לי בעיה לשלם לך מראש , אבל מוזר שאתה מבקש,
אתה מפחד שאני אברח?" שאלה וחייכה רוב חייך גם הוא "לפני שאני
משלמת לך כל כך הרבה כסף איך אני אדע שאתה באמת שווה את זה?" ,
רוב חייך והפשיל את מכנסיו, עיניה יצאו מחוריהן מרוב התפעלות
והשתוקקות "וואו" פלטה, רוב ידע שיש לו במה להתגאות במדידה
האחרונה שערכו הוא ורינת, גודלו הגיע ל-25 ס"מ.
היא פשטה את בגדיה וניגשה לארון להביא לרוב את כספו, לאחר כדקה
חזרה והביאה לרוב את הכסף, בעוד רוב שם את הכסף בכיס מכנסיו הם
שמעו את דלת הכניסה נפתחת וצעדים מהוססים נשמעו , "סנדרה?" קרא
הקול , היא החווירה "זה המאהב שלי" לחשה לרוב "מהר לשירותים"
לפני שקלט מה קורה ואיך קוראים לה רוב מצא את עצמו בשירותים,
"נו" חשב "אם כבר אז כבר" אמר הוריד את מכנסיו והתיישב לעשות
את צרכיו בעודו נזכר בימים שהיה יושב בשירותים עם סיגריה.
-"אני כאן מייקל" צעקה סנדרה.
לחדר נכנס מייקל גבר חסון וגבוה "מה שלומך בובה?" שאל.
- "אני בסדר, מה פתאום אתה מופיע ככה בלי להודיע?" נזפה בו
- "אמרת שבעלך נוסע היום מחוץ לעיר אז החלטתי לעשות לך הפתעה,
חוץ מזה אני רואה שחיכית לי" אמר וחייך.
- "למה?" שאלה סנדרה.
- מייקל עשה פרצוף של נעל והצביע על הפופיק שלה, סנדרה הביטה
מטה וצווחה קטנה נפלטה מגרונה כשהבינה שהיא בלבוש חווה.
- "כן, תיארתי לעצמי שתפתיע אותי" התעשתה , הם החלו להתגפף
כשלפתע נשמע רעש נפיחה עמום מהשירותים, מייקל עצר "שמעת את
זה?" שאל, סנדרה האדימה מחמת הפחד להיתפס "אני מצטערת לא
יכולתי להתאפק" אמרה בבושה "בוא נלך מפה אני לא רוצה להשאר
בבית עכשיו" התחנחנה.
- "אוקיי , בואי נלך, רק תתלבשי קודם" אמר מייקל, סנדרה התלבשה
והם נפנו לצאת מהחדר
- "אוווו" התאמץ רוב.
- "מה זה היה ?" נחרד מייקל ורץ לכיוון השירותים, כשהגיע לדלת
בעט בה בדיוק בזמן שרוב החל להרים את מכנסיו.
- "היי" אמר רוב.
- "היי" אמר מייקל
- "אפשר לומר שתפסת אותי עם המכנסיים למטה" חייך רוב אך מייקל
רק האדים ופנה אל סנדרה "את בוגדת בי" צעק, רוב חש שהוא צריך
להתרחק משם ,"מייקל אל תצעק " אמרה סנדרה ברוגע "אם אני בוגדת
במישהו זה בבעלי , איתך אין לי שום קשר מחייב" . מייקל הסתכל
על רוב והתקרב אליו בצורה מאיימת, הוא היה גבוה מרוב בעשרה
סנטימטרים בקירוב, הם עמדו פנים אל פנים, רוב לא רצה לריב,
מייקל עמד מולו ופניו החלו להתעוות , רוב חשש מהמכה הראשונה
וכמעט הנחית אחת בפניו של מייקל מרוב לחץ כשמייקל התחיל למלמל
"אתה מבין" אמר מייקל "אני אוהב אותה באמת " אמר והחל להתייפח
על כתפו של רוב, רוב טפח על גבו של מייקל " לא נורא" אמר " יש
הרבה דגים בים" הוסיף ופנה לסנדרה " זה באמת לא יפה מצדך" ,
סנדרה הביטה בזונה ממין זכר שעמד מולה כשעל כתפו מתייפח מאהבה
גדול הגוף והחלה לצעוק "עופו מפה, אני לא רוצה לראות אותכם פה"
צעקה ודחפה אותם החוצה, רוב יצא והלך שמח לדרכו ביודעו שכרגע
הרוויח 350$   בשביל לחרבן בבית של מישהו אחר.
הטלפון  צילצל, "הלו?" שאל רוב בסקרנות אופיינית לאדם שעונה
לטלפון
-"שלום" אמר קול של ילד קטן מעברו השני של הקו " אתה פירסמת
הודעה שאתה מוכר את הגוף שלך ?" שאל הילד
- "כן" ענה רוב " אבל אני מצטער יש הגבלת גיל בנושא הזה" אמר
רוב וחייך לעצמו בסיפוק על הבדיחה הטובה.
- " זה בסדר!" ענה הילד  בנחרצות ונתן לרוב את הכתובת.
רוב הגיע לכתובת , עדיין חוכך בדעתו אם להכנס או לא, בדמיונו
ראה עשרות ילדים מצפים ממנו להתפשט ולעשות תנועות מגונות
לעברם, אך הכמיהה לסיגריות הכניעה אותו והוא  דפק בדלת, הדלת
נפתחה לאיטה רוב לא ראה מישהו שפותח את הדלת, לאחר שנפתחה
לרווחה הוריד רוב אתת מבטו ואז הוא ראה אותו, ילד בגובה מטר
ארבעים וחמש, לבוש בגדי עור משולבים בשרשראות עם קרחת ושרשראות
זהב על הצוואר, " שלום" אמר רוב בטון שמדברים לילדים חמודים,
הילד הרים את מבטו והישיר מבט לעיניו של רוב , רוב הרגיש
קרירות .
"תכנס!" אמר הילד בטון נוקשה , רוב נכנס , הילד בחן אותו מכף
רגל ועד ראש, "טוב" אמר הילד ורוב חשב לעצמו כמה הייתה מתאימה
סיגריה לתחפושת של הילד "כמה אתה לוקח בד"כ?" שאל הילד ,"350
דולר" אמר רוב, הילד הביט בקשיחות "350$" אמר בשקט "במחיר כזה
צריך להיות לך זין של סופרמן" אמר הילד ברצינות תהומית, רוב
החל לחשוש מהילד "טוב, זה המחיר שלי" אמר רוב בחשש , "לואי"
נשמעה קריאה נעימה מאחד החדרים בבית "הוא הגיע?" שאל הקול ,
"כן" ענה הילד "אבל סנדי הוא רוצה 350$" צעק לואי , "תשלח אותו
אליי" ענתה סנדי, הילד ליווה את רוב שלא בדיוק הבין מה הולך
בבית הזה, הבית עצמו היה בנוי בצורה משונה במקצת, כשנכנס לבית
רוב נכנס למעין סלון/מטבח קטן משם נמשך פרוזדור של שבעה מטרים
בערך עם שני חדרים בכל צד וחדר אחד בקצה הפרוזדור, לואי הוביל
את רוב בפרוזדור אשר היה מכוסה בשטיח מקיר לקיר, על הקירות היו
תמונות אומנות אשר רוב תהה לגבי האותנטית שלהן, כשעבר ליד
החדרים שם לב שבכל חדר עמלו עשרה אנשים בהכנת מנות קוקאין ,
כשהגיעו לסוף הפרוזדור עצר לואי והסתכל במבט קשוח על רוב "
תיכנס!" נבח עליו, רוב הביט בו "אני מצטער" אמר רוב "אבל אני
לוקח תשלום מראש" הילד הביט בו בזעם והוציא חבילת שטרות ענקית
ממעילו, רוב העריך שיש שם בערך 4000$ בשטרות של מאה, הילד הביא
לו 400$ ואמר "אם תהיה ממש טוב תקבל עוד מסנדי , אבל בשביל זה
באמת תצטרך להיות סופרמן" לואי הסתובב בעודו צוחק מהבדיחה
המתוחכמת שלו.
הדלת נפתחה , רוב הסתובב ועיניו יצאו מחוריהן, הפנטזיה של כל
גבר בעולם עמדה מולו, בחורה גבוהה , שיער שטני גולש, פני מלאך,
חזה גדול אבל לא גדול מדי גוף מושלם, היא חייכה חיוך צחור, הוא
הביט בעיניה , עין אפורה ועין סגולה, הם נכנסו לחדר ללא מילה
והיא התפשטה, לא הייתה שערה על גופה  וגם לא סימני גילוח, היא
הביטה בו "אתה נראה טוב" אמרה "תודה" הוא ענה "גם את , אגב אלו
עדשות או שאלו העיניים האמיתיות שלך?" שאל , היא חייכה שוב
"אמיתיות " ענתה " בכל מקרה מה שאני רוצה זה שתתנגד לי , זו
הסיבה שאני צריכה להזמין זונה ממין זכר" אמרה "אנחנו מעדיפים
להיקרא מספקי יצרים" קטע אותה בטון נעלב כאילו הוא עוסק במקצוע
מאז שהיה בן 8 , "בסדר, אני מתנצלת, בכל מקרה עד עכשיו לא
מצאתי מישהו שיתנגד לי ולא יניח את ידיו עליי, וזה מה שאני
מבקשת ממך, אני רוצה לאנוס אותך ואתה צריך להתנגד" רוב הנהן
בראשו בעודו הוא מדמיין כיצד הם שוכבים במיטה העגולה בחדר
החשוך המלא מאות נרות קטנים.
היא התקרבה אליו והעיפה אותו למיטה, אחר קפצה עליו והחלה
להפשיט אותו במהירות, רוב בקושי נשם מרוב ציפייה, סנדי הפשיטה
אותו לגמרי, רוב לא הצליח להתאפק ושלח יד לחזה המושלם של סנדי,
היא עצרה אותו "תפסיק" אמרה בקשיחות ,"מצטער" אמר רוב נחרד
מהמחשבה שזה ייגמר, היא החלה למשש אותו וכיוון שרוב היה מהמין
היותר טיפש על כדור הארץ , המין הגברי , הוא שלח יד לאחוריה,
היא קמה בעצבנות ויצאה מהחדר ,"חכי" רוב צעק "אני מצטער ,
בבקשה תחזרי" לפתע לואי נכנס לחדר "היא ביקשה ממך משהו ,נכון?"
שאל בעצבים, "אמרתי לה שאני מצטער" ענה רוב , "תתלבש" אמר לרוב
הילד, רוב התלבש , לואי התקרב אליו תפס אותו בצווארונו ביד אחת
וגרר אותו ליציאה, לאחר שזרק את רוב לרחוב הביט בו לואי ואמר
"אם לא היית כזה אפס היית יכול לקבל את הזיון של החיים שלך" ,
רוב שלא רצה להישאר חייב צעק "כן, ואתה יותר חזק ממה שאתה
נראה!" לאחר שלואי ורוב הסתכלו על רוב במבט של " אתה דביל"
לואי נכנס פנימה ורוב הלך עצבני על כך שפיספס הזדמנות שלא
תחזור ועל כך שבדרך כלל גשפיספס הזדמנויות שלא יחזרו הוא היה
מעשן סיגריה, הדבר היחיד שניחם אותו היה ששוב הרוויח כסף בלי
לעשות כלום.  
רוב הגיע לביתו והחל לספור את הכסף שצבר, 400 מהילד , 350
מהאישה ועוד 200 שכבר היו , סה"כ 950$ ,"לעזאזל" צעק רוב "זה
עדיין לא מספיק" רוב התעצבן והעיף את כל מה שהיה על השולחן
בכעס, הוא ידע שכרטיס ממוצע עולה בסביבות ה-1200 $ לפתע עיניו
נחו על העיתון שכמו בדרך פלא נפתח בעמוד של סוכנויות הנסיעות
במהלך תעופתו מהשולחן לריצפה , "רק 900$ לישראל , מס' המקומות
מוגבל" עיניו של רוב נפקחו בהתלהבות, הוא ידע שיש לו עוד
יומיים עד שהשער ייפתח והוא חייב למהר , רוב התקשר לסוכנות
והזמין כרטיס לאותו היום, ארז מס' חפצים בזריזות ונסע לשדה"ת.
כשעלה למטוס רוב לא יכל שלא להבחין בכך שהמטוס היה רעוע כמו
בסרטים המצויירים ושלכל הדיילות יש שפם, כשהתיישב שם לב שעדיין
לא הורידו את הנוריות הקטנות המסמנות שאסור לעשן, מאושש מכך
שבקרוב הוא עומד לעבור לעולם חדש לקח רוב שני כדורי שינה.
רוב נפל ונפל מבעד לעננים כשברקע ישנה זימרת "הבאנו שלום"
ומחיאות כפיים, רוב פקח את עיניו בדיוק בשביל לראות את הדיילת
עם השפם העבות ביותר "אדוני" היא לחשה בקול מחוספס ,  "הגיע
הזמן לרדת מהמטוס , הגענו לישראל" רוב קם וירד מהמטוס הוא נכנס
לאוטובוס שבו כולם צעקו ודחפו " לא נורא" חשב לעצמו "כשנגיע
לאולם הם יירגעו"
כשנכנסו לאולם הקבלה רוב הופתע לגלות שכאן היו בערך פי 40
אנשים משהיו על האוטובוס , רוב יצא משדה"ת מיד קפצו עליו שלושה
גברים מזיעים "בוא, בוא איתי" אמר לו כל אחד מהם במבטא מוזר,
רוב הלך עם אחד מהם "לאן אתה צריך?" שאל האיש בדרכם למה שהתברר
כמונית, "ירושלים, שער יפו", "אין בעיה, זה יעלה לך 200 שקלים"
אמר הנהג, רוב הוציא את 50 הדולרים האחרונים שלו "זה מה שיש
לי" אמר לנהג, "זה יספיק" ענה הנהג.
כשהחלה המונית לנסוע רוב לא יכל שלא להבחין במספר הרב של
החיילים החמושים שמסתובבים ברחובות. "נו" צעק הנהג "פעם ראשונה
בישראל?" שאל,רוב תהה לעצמו מדוע הנהג צועק במקום להנמיך את
הרדיו, "כן" ענה רוב לנהג, בחוץ השמש זרחה והכבישים שקקו חיים,
רוב היה קצת בהלם , איפה הגמלים?, איפה הערבים שזורקים אבנים?
איפה התמונות המוכרות מהטלוויזיה, "אתה יודע כבר מה תעשה
בישראל?"  צעק שוב הנהג "לא" צעק רוב בחזרה, בעוד הוא מקווה
שהנהג יסתום  את הפה , רוב היה לחוץ סה"כ לעבור ליקום מקביל זה
לא דבר של מה בכך ,רוב נרדם כשברקע צעקותיהם של נהגי מוניות
בקשר בשפה לא מובנת.
"היי בחור, תתעורר" טלטל הנהג את כתפו של רוב "הגענו" הוא אמר,
רוב הודה לנהג, "אם אתה צריך עזרה במציאת בית מלון רק תבקש"
אמר הנהג, "לא ,זה בסדר תודה, תוכל רק לכוון אותי לשער יפו"
ביקש רוב, "השער ממש מולך" ענה הנהג .
רוב החל ללכת לכיוון השער, לפתע הוא נזכר שהוא צריך לעבור בשער
בשעה 16:00 לפי שעון ישראל "סליחה?" שאל רוב את האדם שעמד ליד
השער "מה השעה בבקשה" אך האדם התעלם והמשיך בשלו, רוב הביט בו
הוא היה לבוש שמלה לבנה והיה לו נבל ביד, רוב הבין שאין מה
להמשיך לדבר איתו, "סליחה מה השעה" שאל רוב אישה אחת שעברה
לידו "חמישה לארבע" ענתה, לבו של רוב הלם בפראות הוא הביט בשער
וספר את השניות, שלוש חמישים ותשע וארבעים שניות, ארבעים ואחת,
ארבעים ושתים לפתע אור חזק הציף את השער המוצל, רוב נפעם
והתחיל ללכת לכיוון האור, מוסיקה חזקה נשמעה ברקע, רוב החיש את
צעדיו,                    1) הוא עבר את השער משהו סינוור
אותו, "קאט" נשמעה צעקה רמה, אישה יפה עם מגאפון התקדמה לעברו
"בלה, בלה בלה בלה" צעקה לעברו , הוא הביט בה בהשתאות, "בלה
בלה בלה בלה?" שאלה, "מה?" ענה רוב, "אתה לא רואה שאתה מפריע
פה" אמרה בשפה מובנת לו בעוד היא מתקרבת, כשעמדה מולו ראה רוב
אישה יפה לבושה בגופיה לבנה ובידה האחת מגאפון ובידה השנייה
סיגריה, רוב כמעט שהתעלף "אפשר לעשן פה, זה מותר על פי החוק?"
שאל בהתרגשות, האישה שנראתה מופתעת מהתלהבותו , חייכה והוציאה
שתי סיגריות "במדינה כמו שלנו, שכל יום יכולה לפרוץ מלחמה ואתה
יכול למות, בריאות זה לא מה שירחיק אותנו מהנאה" אמרה והציתה
את הסיגריות "למרות שבשאר מדינות העולם זה אסור" הוסיפה, רוב
הביט בה מופתע "מה?" שאל "גם בעולם הזה יש חוק נגד עישון
בעולם" "מה זאת אומרת גם בעולם הזה?" שאלה "אתה מכיר עוד
עולם?" אמרה וצחקה "לא" אמר רוב נבוך "רק את העולם הזה" חייך
ולקח שאיפה ארוכה מהסיגריה "דרך אגב" אמרה האישה "אני
שולה""נעים מאוד, שולה, אני רוב" אמר רוב והלך איתה לשבת בצד
בזמן שהיא מביימת את סרטה.
2) הוא עבר את השער משהו סינוור אותו "קאט" צעקה רמה נשמעה
"בלה בלה בלה" אדם נמוך עם שיער ארוך ומגאפון צעק בשפה מוזרה
והתקרב אליו, רוב ניגש לאדם הנמוך "אפשר לעשן פה, זה מותר על
פי החוק?" שאל בהתרגשות, האדם הנמוך חייך והוציא שתי סיגריות,"
במדינה כמו שלנו שבכל יום יכולה לפרוץ מלחמה ואתה יכול למות,
בריאות זה לא מה שירחיק אותנו מהכיף" אמר והצית את הסיגריות,
רב רעד מהתרגשות בעוד הסיגריה בידו, הוא החל לקרבה לפיו, לפתע
הרגיש סחרחורת ובחילה, "זה יעבור" חשב לעצמו ולקח שאיפה, הוא
החל להשתעל, בפיו היה טעם מגעיל ודוחה, הוא זרק את הסיגריה
באכזבה, לפתע הבין שלא היה שום שער קסום, שג'וני דביל ושהזמן
באמת מרפא את הכול אם רק תתן לו.