לפני כמה שנים אחי הקטן התעורר מהשינה יקיצה טבעית ונבהל
נורא.
אף אחד לא העיר אותו לבית ספר, לא הייתה שקית עם לחמנייה על
השולחן וגם לא בגדים מקופלים על הכסא.
השעה הייתה עשר בבוקר. הוא קפץ מהמיטה ורץ למטבח, שם הוא ראה
את אימא ואבא שותים קפה ליד השולחן, לבושים יפה ואז הוא נבהל
יותר.
"לא הערתם אותי, זה לא באשמתי" הוא אמר.
שניהם הסתובבו אליו, חייכו ואז אימא אמרה -
"זה בסדר פיצי, היום אתה לא הולך לבית ספר, רצינו שתישן עד
מאוחר, היום יום כיף".
פיצי לא ידע את נפשו מרוב אושר, רץ לחדר, לבש את הבגדים שאימא
מרשה לו ללבוש רק אחר הצהריים כשהוא הולך לשחק עם ליאור ובנצי
וחזר לסלון.
"למי יש יומולדת?" הוא שאל.
"לאף אחד", הם ענו ויצאו מהבית.
פיצי, אימא ואבא הלכו לים שהיה כמעט רק שלהם כי רוב הילדים היו
בבית ספר ורוב ההורים של הילדים היו בעבודה.
הם שיחקו מטקות, נכנסו למים ואימא ואבא הרשו לו לאכול שני
ארטיקים - אחד שוקו בננה ואחד קרח, רמזור, אני חושב.
אחר כך, ככה עם החול והמלח הם הלכו לקולנוע וראו סרט שפיצי לא
הצליח להבין איך הם הרשו לו לראות ועוד ביחד אתם, עם המון מכות
ואקדחים ואנשים פורעי חוק.
כשאימא בכתה בקולנוע פיצי חיבק אותה ואמר לה -
"אל תדאגי, בסוף סטיב יציל את החברה שלו ויכסח את כל הרעים".
הם אכלו פופקורן ושתו קולה ופיצי שוב לא ידע את נפשו מרוב
אושר.
אחר כך הם הלכו לאכול פיצה, ככה, עם כל החול והמלח והפופקורן
שהיה עדיין מפוזר להם על הבגדים ותקוע בין השיניים.
פיצי, שהשם שלו זה בעצם יונתן, אכל שני משולשים ולא האמין
שלקינוח אימא ואבא עוד קנו לו גלידה.
בערב הם חזרו הביתה ופיצי חשב לעצמו שחבל שהוא לא התעורר קצת
יותר מוקדם בבוקר וככה יכול היה להיות לו עוד קצת יום כיף.
באותו יום אני לא הייתי בבית, הייתי בטיול שנתי.
את כל הפרטים האלה אני יודע מפיצי שסיפר לי הכל אחרי שנתיים,
לפני שהוא מת.
מאז אני מקפיד ללכת לישון מוקדם כל יום ומכוון לי את השעון
לשבע בבוקר והולך לבית ספר מהר, לפני שאימא ואבא מתעוררים.
אני יודע שזה לא מדבק אבל אני פשוט מפחד מהיום שהם לא יעירו
אותי לבית ספר ויגידו לי - "היום יום כיף" ואז אני אדע כמעט על
בטוח שיש לי סרטן.