יש לי מערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית חד צדדית עם העולם.
הוא מכאיב- אני מוכאב.
אני הג'וק המרוסס שנשאר לגסוס לילה שלם על רצפת האמבטיה.
אני העכבר המעונה שהחתולה נותנת לגוריה להתעלל בו בכדי שילמדו
כיצד לצוד.
והעולם, הוא מתגרה מלראות אותי סובל. הוא משפיל, אני מושפל.
כלב מוכה שב תמיד אל אדוניו, אבל לי אין איך לשוב כי אין לי
לאן לברוח. רק מוצא אחד יש מהעולם הגיהנומי הזה, ולמרות כל
הדיבורים לא נראה לי שיהיה לי האומץ לבחור בה. הפחדנות שלי
גוזרת עלי את העינוי המתמשך והבלתי אנושי הזה שנקרא: "חיים.
אני מנסה להסביר לעולם שמערכות יחסים צריכות להגמר בסופו של
דבר, שאולי אנחנו צריכים לראות דברים אחרים מאשר זה את זה.
העולם ממשיך לרמוס, אני ממשיך להרמס.

ולא נותר לי אלא להשתמש בקלישאה חבוטה של פוליטיקאים ולשאול-
עד מתי?