היום, בדיוק היום לפני שנה הייתה הנשיקה הראשונה שלי.
נשיקה בטעות, בלי לשים לב בכלל פתאום מצאתי את עצמי מתנשקת
איתו. כמעט ריחפתי, כמעט עפתי, כמעט התרוממתי אבל רק כמעט.

זה היה ביום כיפור, אחרי שניפרדתי מחברות שלי הסתובבתי ברחוב
כמו שכולם עושים, פגשתי כל מיני אנשים שלא ראיתי שנים וגם הוא
היה שם.
למרות שאותו ראיתי אתמול, בטקס של הצופים, הוא המדריך שלי -
קוראים לו רותם.
הוא אמר שלום וחצי שעה אחרי אנחנו יושבים על הספסל, רק שנינו,
מדברים על כל הדברים שבעולם...
השעה הייתי כבר 3 וחצי לפנות בוקר ואני מנשקת אותו, בעצם הוא
מנשק אותי
והוא בכלל לא מודע לעובדה שזאת הפעם הראשונה שאני מתנשקת או
שיש לו חברה.
כן, יש לו חברה.
את זה גיליתי רק כמה ימים אחרי שהלב שלי נישבר, ולו, לו בכלל
לא היה אכפת.
פתאום גיליתי את הצד השני שלו, מהילד המקסים, המתחשב, המתוק,
החתיך והנחמד הוא הפך להיות הבן זונה שנישק אותי ואחר כך רץ
לחברה שלו - שדרך אגב, לא יודעת עד היום על הנשיקה.

באותו היום נשבענו לא לספר - הוא אמר שזה לא מתאים שמדריך ינשק
את החניכה שלו ושעדיף שנישכח את זה ונתעלם מזה. כשהוא אמר את
זה הבנתי שהייתי סתם, סתם עוד נשיקה וסתם עוד ילדה וסתם משהו
שקרה בטעות.

היום, בדיוק לפני שנה התנשקתי בפעם הראשונה.
והיום בדיוק לפני שנה חוויתי את השיברון הלב הראשון שלי.
והיום לפני שנה הבנתי שלכל אדם יש שני צדדים.
והיום לפני שנה הבנתי עד כמה השפתיים שלו מתוקות ועד כמה טוב
הוא מנשק.

אז היום התנשקתי עם רותם - התנשקתי איתו,
כדי לסגור מעגל, כי בכל זאת - עברה שנה.
סתם.