כל חיי הן ארבע תחושות:
עצב, קנאה, כעס ורחמים

עצב על עצמי, על מה שנהיה מחיי
על כך שהיו כך תמיד
על כך שלא נראה שאי-פעם משהו יישתנה בי או בכם
שמתישהו אני אזכה לראות את האור

קנאה בהכל בכולם
בהוריי שמצאו אחד את השני בעוד אני לבד
באחותי שנולדה יפה יותר, מוכשרת יותר, אהודה יותר
בסובבים שסובבים אחד את השני ואת עצמם

כעס על העולם, על אלוהים, על עצמי
העולם שמתעלל בי כל יום, כל שעה, כל דקה
אלוהים שהביא אותי לכאן להיות שק איגרוף מילולי
על עצמי שאינני מצליח למצוא את האומץ לעצור את הכל

רחמים- בעיקר עצמיים, מי עוד ראוי שארחם עליו?

ניסיתי בכל כוחי למצוא תחושות נוספות, אולי אהבה, אולי קצת
שמחה,
אבל זהו, מזה מורכבים חיי. זהו מעגל הקסמים שלי, ממנו לא אוכל
לצאת אף-פעם. אני עצוב ולכן מקנא ולכן כועס ולכן מרחם על עצמי,
מה שגורם לי להיות עצוב
וחוזר חלילה