תמיד אומרים לי שהחיים זה דבר יפה
"חכי שתגיעי לגיל הזה"
ואני יושבת בבית
בוהה, מחכה
אבל שום דבר לא קורה, לא משתנה.
אז אני יוצאת קצת החוצה
לנשום את האוויר החופשי
אולי אותי הוא יוכל להעיר.
אז אני מסתכלת על העצים וחושבת על החיים,
האם הם באמת כאלו יפים?
ואם הם כאלה, אז למה אנחנו עדיין בוכים?
אני מנסה לגלות את העולם
אבל איך זה יעזור,
אם אני יושבת בבית
בוהה, מחכה.
אולי שמישהו כבר יוצא אותי מהבועה?!
ולמה אני מחכה ולבדי להסתדר לא יכולה?
ולמה כשאני מבקשת ממך עזרה או
אפילו שביב של שניה שתתן מזמנך,
רק תיתן לי סימן
שאתה באמת שם נמצא.
וממני לא תתעלם לעולם?
ואם אתה זה רק דמיון של מיליארדי אנשים
אז למה אותי זה לא יכול להרשים?
ולמה אני עדין יושבת בבית
ובוהה, מחכה
לאלוהים שאולי בכלל לא קיים? |
