העץ הזה היום הוא בשיא פריחתו.
אולי מעט מעבר לו. סגלגלים קטנטנים מתחילים לצנוח ממנו הלאה אל
הספסל מתחתיו ומעטרים אותו. אני אוהבת את העץ הזה ככה. אני
נזכרת איך הייתי יושבת על הספסל בצלו של העץ הזה, כשרוח במסווה
של אוויר חמים מפזרת על ראשי את הפרחים הסגלגלים הללו. על
הספסל הייתי יושבת, לפעמים יותר משעה, וכותבת. מוסיקת ג'אז
הייתה פורצת מהמסעדה ליד, מוסיקה שגרמה לדמיוני להשתולל פראי.
בכל פעם הייתי מתארת ביומני את אותו הנוף, הייתי מוסיפה אם היו
אנשים מסביב, ולכל אחד מהם הייתי ממציאה סיפור. מדי פעם הייתי
בודקת מתוך הרגל עצוב אם אריק חזר. דמיינתי אותו נשען כאן על
העץ, ומביט בי בהערצה, כפי שהיה עושה. הייתי כותבת הרבה על
אריק, ועל כמה אני מתגעגעת אליו ודואגת לו, בכל יום הייתי
כותבת מה אעשה אם יחזור פתאום, איך אקפוץ עליו ואנשק אותו,
נדבר כל יום עד הלילה, כמו פעם. אבל הוא אף פעם לא חזר. לאחר
רדת החשכה, הייתי מנערת את ראשי כמו כלב רטוב, ומביטה על
הסגלגלים צונחים ממני אל הספסל. לעיתים הייתי מרימה את אלו
שנוערו מראשי אל הרצפה, ומניחה אותם יפה על הספסל, להקנות לו
מראה סתווי.

ביום קריר מעט, ראיתי זוג יושב על הספסל משמאלי. היא בוכה,
והוא לא יודע אם לחבק או ללכת. חייכתי לעצמי, ופתחתי עמוד חדש
ביומן. הייתי כל כך שקועה בדמיוני, שכחתי לבדוק אם אריק הגיע.
ובאותו יום הוא חזר. חשתי בו לפני שראיתי אותו. קפאתי. לא
ראיתי אותו ממש. אולי כבר שכחתי איך נראה. גם שכחתי מה תכננתי
לומר לו כשיחזור.
הוא ניפה קבוצת פרחים יבשים מהספסל. אני הבטתי בהם נופלים
בכבדות על הרצפה. רציתי לאסוף אותם והתאפקתי. הוא התיישב לידי
בשקט. גם אני שתקתי. הבטתי מעלה אל העץ, הוא כבר פסק להשיל את
פרחיו. כעת נותרו עליו רק עליו, חלקם עוד ירוקים, אך לא לזמן
רב. לפתע שמעתי את קולו של אריק. כל כך הרבה זמן לא שמעתי את
קולו. לא ידעתי אם אני עצבנית או נרגשת.
הוא דיבר.
מסתבר שהייתי עצבנית.
כל גופי רעד. פתאום רציתי שילך. לא ידעתי מה לומר, מה לעשות.
הוא גיחך לרגע והשתתק מיד. לא הצלחתי להביט בו. רציתי לבכות
פתאום, ולא ידעתי למה. הבכי של הבחורה מהספסל משמאלי גווע,
אולי רציתי למלא את החלל.
הוא הביט מסביב, מחווה לעבר העץ, המדרכה, בית הקפה. חזר להביט
בי ושתק. השבתי לו מבט. הוא התבלבל.
לא הבנתי מה קרה. כל כך ציפיתי לרגע הזה. לא הצלחתי לחייך.
השעון על ידי השמאלית החל לתקתק פתאום בקול מחריש אוזניים. האם
באמת עבר כל כך הרבה זמן? למה חזר רק עכשיו? הוא אפילו לא כתב,
לא התקשר. אולי היה עדיף היה אם לא היה חוזר.
הוא הבין, והשפיל מבטו.
במהירות אסף את שתי ידי והביט בעיני. יומני, אשר היה מונח על
ברכיי נפל בקול חבטה עדין, ונח מתחת לספסל. הבטתי לאחור. לא
רציתי שיראה אותי נשברת שוב.
חזרתי להביט בעיניו מבעד למסך דמעות דקיק. הוא הסיט את מבטו,
נראה מבויש.  
מוסיקת ג'אז התנגנה מבית הקפה ליד. הרוח רשרשה בעדינות את
העלים, שעל העץ הזה, עלה אחד כהה ניתק בכוח עקשנותה של הרוח,
ונחת על ידיו של אריק, האוחזות בשלי. לרגע נגע קור בעצמותיי.
את אצבע ידו הימנית עטרה טבעת זהב דקיקה. אריק הביט בעיני,
הסיט מבטו אל הטבעת, ושב לעיני. 'שיגיד משהו' חשבתי בעצבנות.
'כל דבר'. הוא שתק. הפעם הוא שתק. פתאום התגעגעתי לימים שהייתי
כמהה לשתיקתו. הוא הרים את ידו השניה וליטף את לחיי. ניסיתי
לבלוע את הדמעות בחזרה אל תוך עיני, אך ככל שהרביתי לנסות, כך
הרבו הדמעות לזלוג. אספתי את ידי אלי בחזרה, וקמתי משם, מביטה
בעיניו הבורקות של אריק. צעדתי שני צעדים לאחור, סופגת אל תוכי
את התמונה האחרונה שלי ממנו. הסתובבתי והתרחקתי משם. כמה שיותר
מהר. שמעתי אותו רודף אחרי. המועקה החלישה אותי. האטתי. לבסוף
עצרתי. אולי עדיין לא הייתי מוכנה להיפרד. לא יכולה לשאת את
המחשבה, שאחרי עשר שנים של כמיהה ואהבה, זה נגמר. חשתי את ידו
הגדולה על כתפי. חום התפשט בגופי. עצמתי עיניי והתענגתי על
המגע. הסתובבתי אליו בחזרה. הוא התנשף קלות. אריק ניגב בעדינות
כמה דמעות מלחיי. הוא ניסה לחייך, אך לא הצליח.
הוא לא אוהב שאני בוכה.
הוא הסיט קווצת שיער מפניי והביט עמוק בעיני, כמעט כמו פעם.
היה חסר משהו. לא יכולתי לומר מה.
הוא מצטער. אבל הצער שלו לא עוזר לי.
רציתי לצעוק. אני חיכיתי לך! אך לא יצא קול מגרוני, ונשארתי
שותקת.
הוא אמר שיחזור. הוא הבטיח.

הבטתי בו. הוא לא השתנה כלל. לרגע חשתי רע על כך שאני מזדקנת.
כאילו עד עכשיו הזמן קפא. חשבתי שהזמן לא ימשיך לזוז עד שאריק
ישוב. ועכשיו, כשהוא פה. הזמן האיץ והשלים את כל עשרת השנים.
ולפתע הרגשתי אותן חורצות על פני, ומעמיקות את קמטיי.
העץ היה בקו ישר עם אריק, הבחנתי בעלה נוסף שניתק ממנו במשב
רוח חזק קצר ונחת על הספסל. הרוח נחלשה, אין בכוונתה להפשיט את
העץ היום. אלו היו רק משבי אזהרה מפני הסתיו. מוסיקת ג'אז עוד
נגנה ברקע. נראה היה לי כאילו שעות עמדנו שם בדממה. כמעט
הרגשתי קרובה אליו שוב.

הוא ליטף את לחי. הרגשתי איך כוחות ממלאים את זרועותיי,
השתמשתי בהם ודחפתי אותו ממני.
"עברו כמעט עשר שנים!" הוא צעק, למרות שידע, שזה היה דבר טיפשי
לומר לי.
הפעם הצלחתי לצעוק "אני חיכיתי לך!"
"לא היית צריכה."
"האמנתי שתחזור."
"הנה!" צעק, ופשט את ידיו לאורך גופו. "חזרתי!"
לא הבנתי מדוע הוא צועק עלי.
"אחרי עשר שנים! עם טבעת נישואין!" החזרתי לו בצעקה.
"למה ציפית?!"
לא ידעתי למה ציפיתי. נותרתי עם פה פעור, מוכן לצעקה, אך הפעם
אין מה לצעוק. הדמעות נכנסו אל פי ומלאו אותו. השתעלתי ומשכתי
באפי.
הוא צעד לעברי כמה צעדים, כאשר היה קרוב מספיק, נגע קלות
בפניי.
עצמתי את עיניי והנדתי את ראשי. לא כך זה אמור היה לקרות. לא
כך דמיינתי.
הוא לחש מילים מתוקות, מתגעגעות. עצמתי את עיני והשענתי את
פניי על כף ידו.
כאשר היה קרוב מדי, החליט לנסות לנשק אותי. לא אפשרתי לו. והוא
היה מבולבל.

אדיוט.

הוא אמר משהו בטון מתנצל. לא הקשבתי לו. הסתובבתי והלכתי משם
בצעדים מהירים. הראש מתפוצץ ממחשבות. המחשבות התערבבו לי עם
הג'אז, והרוח התחזקה פתאום, רשרשה בעלים של העץ ההוא, קרעה
ותלשה אותם ממנו. לא יכולתי להאמין. כל כך הרבה רגשות מן העבר
תקפו אותי, במקום מסוים, עמוק בתוך לבי, לפני עשר שנים בערך,
רציתי לחזור אליו, לחבק, לנשק, להיזכר איך אהבה מרגישה.
דמעותיי עוד לא התייבשו והרוח התגברה. הזוג מהספסל ההוא הלך
מחובק לכיוון השני. לא האמנתי להם.
אריק כבר הלך ונעלם לתמיד.
יומני נשאר שכוח מתחת לספסל, הרוח רפרפה בדפיו בפראות.
חזרתי הביתה.

כמעט שנה עברה מאז ודמעותיי התייבשו. לא העזתי לבוא לפה עד
היום, וגם עכשיו, כשאני פה, אני משקיפה מרחוק.
העץ ההוא היום הוא בשיא פריחתו.
אולי מעט מעבר לו. סגלגלים קטנטנים מתחילים לצנוח ממנו הלאה אל
הספסל מתחתיו ומעטרים אותו. לפי מראה, נראה כי זוהי הפעם
האחרונה שיזיל את הסגלגלים הקטנים הללו, נראה כי לשיא פריחתו
כבר לא ישוב, ואולי מעולם לא שב אליה. וזו הייתה רק אשליה.