לענת
מחר כבר לא תראי אותי כאן בכיתה שלך. ספק אם אי-פעם ראית אותי
בכלל, כנראה הייתי עבורך רק זה שחסם בגופו את פרצי הרוח מהחלון
מאחורה, אבל החל ממחר- איעלם, ולא תראי אותי יותר בכלל
בודאות.
אולי אם הייתי שולח לך אחד מעשרות, אולי מאות, המכתבים שכתבתי
לך ופחדתי לשלוח, לא הייתי מגיע למצב הקיצוני של לכתוב מכתב
כזה. וזה לא שאני אומר שאת זה כל מה שחסר, ממש לא, חסר כל-כך
הרבה, כמעט הכל חסר לי. אבל את- אם היה לי מישהי כמוך, הכל היה
נצבע בצבעים יפים יותר, הייתי נכנס הביתה ומלגלג על ההורים
שלי, הייתי מקבל עוד נכשל וצוחק במלוא גרוני, היה מופיע לי עוד
פצע על הפנים והייתי מלטף אותו מתוך אהבתי אלייך.
אבל בחיים כמו בחיים, כשלא הולך- אז לא הולך. אילו אשליות
אכזריות עברו בי כשציפיתי אפילו לשניה שיש סיכוי שתסתכלי
עליי, שתדעי איך קוראים לי, מי אני, שיהיה אכפת לך ממני, לשניה
אחת, זה כל מה שביקשתי, זה הכל.
את לא יודעת כמה זה קשה. איך אפשר לדעת את זה עם כל הבגדים,
והחברים, והאושר, והצחוק שאופף אותך 24 שעות ביממה? איך אפשר?
איך את מסוגלת לדמיין מה זה לעצום את העיניים כל יום ולראות
אותך אפילו אז? כשרק אז, כשהעיניים עצומות, אני זוכה לרגעים
מאושרים, בהם את חיה איתי, אוהבת אותי, מכירה אותי...
כך שאין לי ברירה, אם רק כשעיניי נעצמות אני מסוגל לחייך-
המפלט היחיד הוא לעצום אותם לתמיד, זה לא צעד של בחירה בתבוסה,
אלא להיפך- זו הדרך לניצחון- לאושר המיוחל.

ועכשיו אני מתלבט אם לשלוח לך את זה או לא, למה להפיל ייסורי
מצפון על הלב הנפלא הזה שלך?