זה לא אמיתי, אבל אשמח לקבל תגובות.


"תעזובב אותי, כואב לי" צעקתי מרוב כאב, אבל הוא לא התייחס,
כשהוא היה עושה את זה, הוא היה כמו מטורף,
הוא פשוט נכנס לזה, עף עם זה, הצליף, סטר, לא שמע לא ראה,
כאילו שהוא לא היה פה, הוא היה כל כך מרוכז במה שהוא עושה,
שהוא לא שמע את צעקותי, הוא לא שם לב לשום דבר אחר, מלבד
ההתעללות שלו בי.
"עכשיו תלמדי לקח, בואי נראה אם עוד פעם אחת המורים שלך
יתלוננו" הוא אמר בצעקה והוסיף יריקה לעברי. ואני ישבתי שם,
בחדרי החשוך, מקופלת מכאבים וייאוש בין המיטה והקיר הכל כך
לבן... שומעת את אמא בוכה מעבר לדלת, אבל לא ניגשת, לא מתערבת,
פוחדת...
לפעמים כל כך כעסתי עלייה בפנים, איך היא יכולה להיות כל כך
אדישה, אני הבת שלה, לא איכפת לה? אבל מצד שני אני מבינה אותה,
הוא חזק, הוא הגבר, הוא שולט, והיא כל כך קטנה לידו, כל כך
מפחדת...אז היא שותקת, לא פעם ולא פעמיים חשבתי לברוח, לברוח
מהכל, מהצרות, מהסבל, מהמכות שלו, של אודי....מי הוא חושב
שהוא, שהוא יכול להרביץ לי, בגיל 7, אבא נפטר לאחר שלוש שנים
אמא התחתנה עם אודי, שבהתחלה היה כל כך נפלא, הוא ממש כבש
אותנו, הוא היה מקסים, הוא שיחק איתנו, הוא דיבר איתנו, הוא
קנה לנו מתנות, כל כך אהבנו אותו, עד שהם התחתנו כבר בשבוע
הראשון, שמעתי אותו מדבר עם אמא ואומר לה שהיא קלה מידי איתנו,
שהיא צריכה לפעול ביד חזקה יותר, דיי במהירות זה הפך להיות
צעקות עלינו, סתירה פה, סתירה שם... עד שזה הפך לאלימות נורא
חזקה וקבועה, הייתה לו חגורה בארון, חגורה כחולה, וכבר קצת
קרועה מכל אותן מכות, איתה הוא היה מצליף בנו, וכשכאבה לו היד
מרוב הצלפות, הוא היה בועט בנו...ואני בתור הבכורה תמיד מנסה
להגן על רון ושרון, התאומים...הם בני שמונה, וכבר ארבע שנים
ששלושתנו סופגים ממנו מכות, עכשיו אני כבר בת 14, התחלנו
להתרגל, אבל הפחד תמיד נשאר, הוא לא מתפוגג...
לא ספרתי לאף אחד, אבל שגיא שם לב, יום אחד כשהוא נישק אותי,
וליטף לי את הגב, הוא ראה שנרתעתי, בלי לשאול אותי הוא הרים
מעט את החולצה וראה, הוא כבר הבין הכל, אבל הכחשתי ואני עדיין
מכחישה למרות שאין טעם, הוא שם לב יותר מפעם אחת...ולי כבר
נמאס, אני לא יכולה יותר, את המכות בי אני עוד סובלת, אבל
לראות אותו מכה אותם, את התאומים...זה כואב לי יותר מכל דבר
אחר, לשמוע את הצעקות שלהם שיפסיק, שיעצור, שהם לא יכולים
לנשום, תמיד כשהוא מרביץ להם אני קופצת עליו ומנסה לעצור אותו,
ואז הוא עוצר ומתחיל להכות אותי, ושיכה, שיכה אותי, שיכה אותי
כמה שבא לו, כל עוד הוא מניח להם... אני הבטחתי להם שאני תמיד
אגן עליהם, תמיד!!!
לפעמים, אני כל כך בטוחה שזהו זה, שאני לוקחת אותם ובורחת,
הייתי עושה זאת בשימחה, אבל אני לא יכולה להיפרד מאמא, ועוד
להפריד ממנה אותם, למרות שהיא לא עוזרת לנו, אני יודעת שאיכפת
לה, אבל היא פשוט פוחדת...

"שיר נשמה, חכי לי..." צעק לעברי שגיא כשהייתי על יד שער בית
הספר..."מה המצב חמודה?" הוא שאל, נשק לי נשיקה מהירה על השפה
ולפתע הבחין בדימעה..."מתוקה מה קרה? למה את בוכה?"
"הוא עשה את זה שוב נכון? החלאה הכה אותך שוב?" לא הצלחתי
לענות לו, הכאב היה גדול מידי ופרצתי בבכי הוא מייד חיבק אותי
ולחש "הכל יהיה בסדר מתוקה, אני יעזור לך, אנחנו עוד ננצח, אל
תדאגי, הכל יהיה בסדר" בין הזרועות שלו, תמיד הרגשתי כל כך
בטוחה, כל כך חסינה, ששום דבר לא יכול לפגוע בי. "שגיא, תעזור
לי לברוח?"
"לברוח? לאן את רוצה לברוח? ככה לא פותרים את הבעיות, אנחנו
נמצא פתרון אל תדאגי, אפשר להתלונן עליו, את לא צריכה
לברוח..."
"למי אני אתלונן? הא? למי?" צעקתי לפתע... "אם אני אתלונן זה
רק יחמיר, עד שיתחילו לטפל במצב הוא כבר יהרוג אותנו, ואם
נתלונן יכולים לקחת אותנו למשפחה אומנת, יכולים להפריד אותי
מהתאומים אתה מבין? הם כל החיים שלי ואני לעולם לא אפרד מהם,
לעולם!!!"
"שיר מתוקה, אבל אנחנו חייבים לעשות משהו, אני לא אתן לו
להרביץ לך שוב, פעם הבאה אני אומר לך אני אתפוצץ, אני מסוגל
להרוג אותו!!!" לא היה לי מה לומר, אז פשוט חיבקתי אותו
ומחובקים הוא ליווה אותי לביתי.
לשמחתי לא היה איש בבית, קצת זמן לכתוב, קצת זמן לשיר, קצת זמן
לעצמי.
הוצאתי ממגירתי את היומן אשר מוחבא היטב והתחלתי לרשום.

"הפחד שרר,
השקט פעם
לפתע הושלכתי על הרצפה,
שוב זה קרה
היד הונפה, נשמתי הוצלפה,
מגרוני הצמא, נשמעה זעקה
אבל הוא כחירש,
דבר לא שמע
דמעה קרה זולגת,
פוחדת לראות את הסוף
לפתע השקט חזר לפעום..."

שמעתי מישהו נכנס בדלת, נעלתי מהר את היומן והחבאתי אותו בחזרה
במגירה...לפתע שמעתי צעקות, את הבכי של רון... "אבל לא עשיתי
כלום, אני מבטיח לך שלא עשיתי כלום" "נתתי לך זכות לדבר?
תשתוק!!!" אודי משך אותו מהאוזן לכיוון החדר.
"עזוב אותו!" צעקתי... "שוב פעם את זאטוטה? תגידי לא נמאס לך
להתערב? הפעם זה לא יצליח לך, הפעם הוא יחטוף" הוא אמר וזרק את
רון לחדר ניסיתי להיכנס אחריו אבל הוא תפס אותי והשליך אותי
אחורה, הוא נכנס אחרי רון ונעל את הדלת, דפקתי על הדלת בחוזקה,
אבל שום דבר לא עזר, מבעד לדלת שמעתי את זעקותיו "דיי, עזוב,
זה כואב...." ושוב פעם צליל ההצלפה...."אההה, בבקשה...אני אהיה
ילד טוב, אני מבטיח...תן לי עוד הזדמנות אחרונה....אייהה דיי
זה כואב....קשה לי לנשום ועוד הצלפה, בכי, הצלפה, בכי, הצלפה,
הצלפה...הבכי שלו כבר לא נשמע, רק קולות חלשים של כאב...עכשיו
שמעתי אותו בועט, בועט בו שוב ושוב, דפקתי על הדלת, דחפתי
אותה, הרבצתי לה, בכיתי, צעקתי, אבל לא הצלחתי לעשות כלום,
נפלתי בייאוש על הרצפה מחבקת את הדלת והתחלתי לבכות...עד
ששמעתי את היריקה, והבנתי שזהו, הוא סיים... הוא פתח את הדלת,
הסתכל עלי מזיע וחייך... הסתכלתי עליו במבט בוז, ונכנסתי...
רון היה מוטל על הרצפה כולו בדם, ולא זז, נכנסתי ללחץ נוראי לא
ידעתי מה לעשות, פחדתי שהוא מת, פחדתי לנגוע בו, התחלתי לצעוק,
לצעוק בחוזקה... חיפשתי דופק, חיפשתי נשימה, אבל הייתי כל כך
לחוצה לא מצאתי כלום, קראתי לו, אך רון לא ענה, לא הייתה
תגובה... מיד התקשרתי לאמבולנס, הוא הגיע תוך מספר דקות,
התקשרתי גם לשגיא שבא מיד... בבית החולים אודי לחש לי, "הוא
נפל מהמדרגות, ותיזהרי לפתוח את הפה מובן?" "אתה חלאה, אתה
פשוט חלאה" אמרתי לו בכעס... "תגידי עלי מה שאת רוצה, את יודעת
עד כמה זה מזיז לי אבל אם תדברי, גם שרון תסבול, תיזהרי" כל כך
התעצבנתי, הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ, איך הוא תמיד יודע לנצח,
איך הוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה, זה כזה מעצבן, וכל כך
מכאיב...
בבית החולים הוא ממש עשה הצגה של "אב מודאג" הוא אפילו הצליח
לבכות בכי מזויף, כשהסתכלתי עליו רציתי להקיא, איך בן אדם יכול
להיות כל כך צבוע...שגיא ניסה להכריח אותי לספר, הוא אמר שאם
אני אספר עכשיו אודי לא יספיק לפגוע בשרון, אבל לא יכולתי, כל
כך פחדתי... אמא בכתה שם בפינה, וחיבקה את שרון... היא לא אמרה
לי מילה, היא פחדה, היא הרגישה אשמה...לפתע הרופא יצא, ואמר
שרון במצב קשה, שלא בטוח שהוא ישרוד אבל יש תקווה... התחילו
לחקור אותי, הרגשתי כל כך רע עם השקר, "הוא נפל מהמדרגות"
אמרתי בקרירות... "איך?" הרגשתי נורא עם זה "לא יודעת איך, הוא
פשוט נפל בסדר? עכשיו עזוב אותי" הייתי חייבת להימלט מזה לא
יכולתי לסבול את השקר...נכנסתי לבקר את רון, כל המכשירים שם
הרעישו, גרמו לי לפחד, והמחטים שתקועים בו, מכשיר ההנשמה, הכל
היה כל כך מפחיד.
ניגשתי אליו, התיישבתי לידו, הוא לא היה בהכרה..."רון, חמודי,
אני מצטערת, אני נורא מצטערת שאכזבתי אותך, אני יודעת שהבטחתי
שאשמור עלייך, אני יודעת שהבטחתי שהוא לא ייפגע בכם, אבל לא
הצלחתי, באמת שניסיתי, רונוש, תסלח לי, בבקשה תסלח לי, לא
רציתי שזה ייקרה, אני לא אתן לזה לקרות שוב...תהיה חזק בבקשה,
אני זקוקה לך, אנחנו ננצח אותו אתה תראה, אבל אני צריכה אותך,
אני צריכה אותך ואת שרון בשביל זה...אל תשאיר אותנו
לבד...בבקשה..." לא הצלחתי לעצור את הבכי, הרגשתי את המועקה
בגרון, בלב, בנשמה, בכל הגוף, הרגשתי שנוטרתי לבד, שפשוט אין
מה לעשות, הרגשתי שאין תקווה, שאין לי יותר רצון...כל כך רציתי
לשכב שם במקומו של רון, לחסוך ממנו את כל הכאב... אבל אני עוד
אתנקם, יום אחד אני אגדל, יהיה לי יותר כוח ואני אתנקם, אני
אתנקם על הכל, על כל הסבל שהוא גורם לי, לתאומים, לאמא...על
איך שהוא גזל ממנה את החיוך המתמיד שהיה על פנייה, על איך שהוא
שינה את אמא, מאישה כל כך שמחה וטובה, לאישה כל כך קרה, אדישה,
כמעט ולא מדברת... אוהבת אבל לא מראה... הוא פשוט הרס לי את
המשפחה...

טיילתי בבית החולים, הלוך ושוב, הלוך ושוב, הרגשתי כל כך חסרת
אונים, לפתע הרגשתי כל כך לבד, כל כך עצובה, כל כך זקוקה
לעזרה, תקף אותי גל של געגוע, התיישבתי על הרצפה, הסתכלתי
למעלה וצעקתי...
"אבא, למה עזבת? אתה לא מבין שאני זקוקה לך? שאנחנו זקוקים
לך...הבטחת שתמיד תהיה לצידי...אתה הבטחת שתמיד תעזור לי ותאהב
אותי, תמיד! אבל עזבת, אני מבינה שלא הייתה לך בחירה...אבל אם
היית נשאר הכל היה בסדר עכשיו...היינו אותה משפחה מאושרת, רון
היה בסדר, אבא תן לי את הכוח, בבקשה תן לי את הכוח, תן לי את
התקווה, תעזור לי, אני לא רוצה להיות לבד... תעזור לי להתגבר,
תעזור לי להגן עליהם, תעזור לנו לנצח."

בלילה ישנתי בבית החולים...לא הייתי מסוגלת לעזוב את רון לבד,
שגיא נשאר איתי והעניק לי כוח... אני לא יודעת איך הייתי עוברת
את זה בלעדיו, הוא פשוט בן אדם מדהים!...
"בוקר טוב, מתוקה...הצלחת לישון?" שאל שגיא ברכות...
"פחות או יותר...ואתה?" "גם אני לא כל כך, אני כל כך מפחד
עלייך ועל הקטנים... שיר, אנחנו חייבים לעשות משהו" הוא אמר
בפנים מודאגות "אני יודעת, אבל אנחנו חייבים לחכות, כרגע אין
שום דבר שאנחנו יכולים לעשות...אני לא רוצה שיפרידו
אותנו...שגיא, אני פוחדת" אמרתי כשדמעה התחילה לזלוג... "תבכי
חמודה, תבכי תשפכי הכל הוא אמר, ליטף אותי כשעיניו הכחולות
והמבצבצות דמעות חודרות לתוך עיני ופתאום אני מרגישה שהכל יהיה
בסדר... פנינו התקרבו לאט לאט ושפתינו נגעו זו בזו...וכך
נסחפנו לעוד נשיקה מדהימה ומשכיחת בעיות כשלפתע אודי נכנס
לחדר.
"שיר!" הוא צעק..."מה את חושבת שאת עושה? חתיכת פרוצה, אני
מקווה שלא שכחת בת כמה את... בגילך את לא צריכה אפילו לחשוב על
דברים כאלה...אני אסגור איתך חשבון בבית, אוי ואת עוד תצטערי
על כך!!!"
"על מי אתה חושב שאתה מאיים?" קם לפתע שגיא וצעק לעברו של אודי
"אם אני שומע שאתה נוגע בה שוב, אני רוצח אותך אתה מבין את זה?
רוצח אותך!"
"ילדון, אף אחד לא נתן לך את הזכות להתערב בעניינים שלא נוגעים
לך, תעוף לי עכשיו מהפנים, אם אני רואה אותך פה שוב יהיה לך
עסק איתי" צעק אודי בעודו מחזיק לו בצווארון...
"אל תנגע בי!" צעק שגיא והעיף את ידו של אודי "אני לא פוחד
ממך, או מהאיומים שלך... עלי זה לא עובד... אתה בן אדם פחדן,
ואני לא פוחד מפחדנים אתה מבין את זה? אני אגמור אותך... לא
אכפת לי עד כמה אתה חושב שאתה חזק, אני אגמור אותך!"
"אויש, תשתוק כבר" צעק אודי לעבר שגיא והכניס לו אגרוף, שגיא
נפל על הרצפה, רצתי לעברו בזמן שאודי ירק עליו ויצא מהחדר,
שגיא קיפץ ממקומו והתכוון לרוץ לעבר אודי ולהכניס לו מכות, אבל
עצרתי בעדו..."אני אגמור אותו, אני אומר לך שאני אגמור אותו"
הוא אמר בעודו מנגב את הדם משפתיו..."שגיא, בבקשה, אל תיכנס
לזה, אני לא רוצה שגם אתה תסתבך" "שיר, נשמה, אל תדאגי לי" הוא
אמר והזיז קצוות שיער מפני "אני לא פוחד ממנו, ואני לא אעזוב
אותך ואת התאומים לבד בעניין הזה, אני לא אתן לו לפגוע בכם,
אני לא אתן לו!" "אני אוהבת אותך...אני כל כך אוהבת אותך" "גם
אני אוהב אותך שיר, ואת תראי שאנחנו עוד ננצח, את תראי!"

למחרת אותו היום הלכתי הביתה עם שרון להביא קצת בגדים ועוד כמה
דברים שהיו נחוצים לנו... נגשתי לארון כשלפתע שמעתי קול בכי
רך, הסתובבתי, התכופפתי לעברה של שרון ושאלתי אותה מה קרה. היא
הרימה את פניה הדומעות ושאלה "רון ימות?" באותו הרגע הרגשתי כל
כך רע...לא ידעתי מה לענות לה, לא רציתי להבטיח לה שום דבר.
נתתי לה חיבוק ואמרתי לה "מתוקה, רון במצב קשה מאוד... אני לא
יודעת מה יהיה איתו, אבל הוא זקוק לנו, הוא צריך שנהיה חזקות
בשבילו... שנעזור לו להחלים"
"למה אודי כל כך שונא אותנו? למה את לא עושה שהוא ילך מכאן?"
לפתע התחלתי לבכות גם אני, הרגשתי פתאום כל כך אשמה במה שקורה,
הרגשתי שהם סובלים בגללי, שאני יכולה לעצור את זה ולא עושה
כלום. "שרון, יפה שלי... יש בעולם אנשים רעים, אנשים שיש להם
אבן במקום לב, האנשים האלה לא מצליחים להרגיש, הם נותנים לרוע
להתגבר להם על כל רגש אנושי... האנשים האלה מסכנים, כי הם
מפסידים את מה שבאמת טוב בחיים... הם מפסידים את האהבה, כי הם
לא יודעים להעניק אותה... אודי הוא איש כזה, ואני יודעת שעכשיו
הוא נראה מאיים, שולט, והוא מכאיב לנו... אבל למרות כל הכוח
שלו, הוא אדם חלש... ואנחנו ננצח אותו, את יודעת למה?"
"למה?" היא שאלה בפרצוף תמים ומשכה באפה...
"כי אנחנו ביחד" אמרתי לה "כי אנחנו ביחד, וביחד אפשר להתגבר
על כל מכשול, אנחנו פשוט צריכים להאמין, ולא לוותר, לא לתת לו
לנצח, את מבינה את זה?"
"אבל אם רון ימות אנחנו לא נהיה ביחד...אני לא רוצה שהוא
ימות...בבקשה תעשי שרון לא ימות, אני לא יכולה לאבד את התאום
שלי..." עוד לא הספקתי לענות לה כשהדלת נפתחה.
"תגידי לי, מה את חושבת שעשית בבית החולים? לא מספיק שהוא גדול
ממך בשנתיים, את גם מתמזמזת איתו? יפרוצה... מי יודע ליאן הגעת
איתו כבר"
"לא שכבתי איתו, אם זה מה שאתה שואל, ואם הייתי רוצה הייתי
עושה את זה מזמן, לא צריכה אישור ממך ולא מאף אחד" הגבתי
בעצבנות.
"תסתמי!!!" הוא צעק וסתר לי, עפתי על הריצפה עם היד על הלחי
כשלפתע שרון צועקת לעברו, "אל תנגע בה, אתה רע!! אני שונאת
אותך... אין לך לב, יש לך אבן!!!" "מה תפסת לך גובה זאטוטה, אל
מי את חושבת שאת מדברת ככה?" הוא אמר לה בפנים זועמות והתקרב
אליה עם ידיו מושטות לעברה.
שרון המבוהלת עמדה בצמוד לקיר עם ידיים מגוננות על הפנים
ועיניים עצומות, פוחדת שהוא יתקרב, פוחדת שהוא ירביץ... אני
קמתי, רציתי לעצור מבעדו להרביץ לה, אך לפתע הוא נפל על הרצפה.
שגיא נכנס, ראה את מה שקרה, תפס בקבוק זכוכית שהיה מונח על
השולחן ושבר אותו על ראשו.
"הוא מת?" שאלה שרון... "אני לא יודעת" עניתי לה וראיתי את
שגיא עומד שם ולא זז, כולו המום, מפוחד רצתי וחיבקתי אותו, הוא
היה כל כך מזועזע...ופלט בגמגום "א..אנ..אני רוצח, שיר, אני
רוצח, רצחתי אותו" כשדמעות מתחילות לנזול מעיניו והוא אינו
שולט בהם..."אתה לא רוצח, שגיא, אתה לא רוצח, הוא לא מת, לא
יכול להיות שהוא מת, אתה רק גוננת עלינו, הוא לא מת, אתה לא
רוצח!!!"
ניסיתי להרגיע את שגיא, כשלפתע אני רואה את שרון בוכה עם
הטלפון ביד "אמא, אודי מת...בואי מהר אני פוחדת" לאחר מספר
דקות אמא הגיעה... "שיר? מה קרה? מה עשיתם לו?" "לא יודעת,
גמגמתי...הוא ניסה להרביץ לשרון, ואז הבקבוק היה שם, והוא
נפל... אני לא יודעת אם הוא מת או לא"... אמא מייד בדקה דופק
וגילתה שיש, אבל חלש נורא...."הוא חי, תזמינו אמבולנס...מהרר"
התקשרתי מהר לאמבולנס, לבי הלם בחוזקה, מצד אחד כל כך רציתי
שכל הסיוט הזה ייגמר, אבל מצד שני כל כך פחדתי, פחדתי שנסתבך,
פחדתי שנהפך לרוצחים, פחדתי שהוא ימות האמבולנס הגיע במהרה...
אמרו לנו שמצבו של אודי קשה נורא... ובאותה ההזדמנות אמרו לנו
שמצבו של רון יצא מכלל סכנה, הרגשתי כל כך מאושרת לשמוע את
זה... לשמוע שאח שלי יחיה, שהכול יהיה בסדר...אך עם זאת פחדתי
כל כך, לא ידעתי מה ייקרה עם אודי.
כשבאו לחקור אותנו כבר לא יכולתי להמשיך ולסחוב את כל הכאב
הזה, לא יכולתי להרשות לזה להמשיך במקרה שאודי ישרוד, פשוט
הרגשתי שאני חייבת לספר, שאני חייבת לומר את הכול.
התחלתי לספר...הכול קרה מייד לאחר החתונה... הוא התחיל להכות
אותנו, להכות בחוזקה... תמיד כששמעתי את הבכי של רון ושרון,
התאומים, לא יכולתי לסבול את זה... יש לו חגורה בארון, כחולה,
וכבר קרועה... הוא מצליף בנו איתה, הוא בועט בנו, ולבסוף הוא
יורק, כדי להשלים את הפעולה... תמיד סבלנו כל כך ממנו, ופחדנו,
פחדנו לדבר, פחדנו שיפרידו אותנו מאמא... פחדנו שאם נדבר המצב
רק יחמיר, אך הוא החמיר בכל מקרה, כשהוא הרביץ לרון...אני
שמעתי, אני שמעתי את רון בוכה, את רון נאנח, הוא לא יכל לנשום,
הוא התחנן שהוא יפסיק, אבל הוא לא שמע אותו... הוא לא הקשיב
לו, הוא נאטם והוא הרביץ, והוא הצליף... ואני הרגשתי את הזעקות
של רון כאילו שהם באות מתוכי, רציתי כל כך להיות שם במקומו,
אבל לא יכולתי, הוא נעל את הדלת, ניסיתי להיכנס אך לא הצלחתי,
רציתי כל כך לעזור לו, לעשות משהו, לגרום לו להפסיק, אבל לא
יכולתי לעשות דבר, הרגשתי כל כך חסרת אונים, כל כך אשמה..".
"למה הרגשת אשמה?" "בגלל שלא ספרתי, בגלל שלא עשיתי כלום, בגלל
שלא הפסקתי את זה מוקדם יותר, לפני שזה נגרם... אבל פשוט פחדתי
כל כך שיפרידו בינינו, פחדתי כל כך לדבר..." התחלתי לפרוץ
בבכי, הביאו לי מים ולאחר שנרגעתי המשכתי לספר.
"זה כבר ארבע שנים, ארבע שנים של כאב, ארבע שנים של פחד... כל
הזמן היינו צריכים לחיות בכוננות, לפחד שאולי הוא יבוא עצבני
ויתחיל להכות אותנו... כל כך כואב לי על האחים שלי, הם כל כך
קטנים, וכבר הם צריכים לחיות בפחד, הוא גוזל מהם את התמימות
שלהם... הוא הורג להם את הנשמה...את הילדות. כשאנחנו צועקים
הוא כאילו לא שומע...הוא נכנס לתוך עולם משל עצמו, כאילו שהוא
לא פה, הוא רק מרביץ...לא מדבר, לא צועק, רק מכה...ולבסוף
יורק... עוזב את החדר ומשאיר אותנו מוטלים שם... כואבים, נפשית
ופיזית..." "ואיפה אמכם הייתה בכל העניין הזה? מה היא עשתה?"
"כלום, היא לא עשתה כלום", אמרתי בכעס..."היא פחדה, היא פחדה
ממנו, אני יודעת שכאב לה עלינו, אבל הפחד שלה גבר לה על האהבה
אלינו... וזה מה שהכי פוגע! הכי מכאיב..."
"ואיך כל זה מתקשר למה שקרה לאודי?" היום...אחר הצהרים...
הלכתי עם אחותי הקטנה, שרון להביא לבית החולים בגדים ועוד כמה
דברים, כי רון היה שם אחרי שהוא הכה אותו... ואז הוא הגיע...
הוא התחיל להתווכח איתי, וסטר לי, שרון כעסה נורא וצעקה עליו,
הוא התרגז ולא הבין באיזו רשות היא פותחת עליו את הפה...
והתכוון להכות אותה, שרון הייתה כל כך מפוחדת ואז שגיא נכנס."
"מי זה שגיא?" "שגיא זה החבר שלי, הוא ידע על כל העניין ולחץ
עלי להתלונן, הוא נכנס וראה את מה שקרה, הוא פחד שאודי יכה את
שרון וראה בקבוק זכוכית אז הרים אותו ודפק לו על הראש, הוא פעל
מתוך דחף הוא פשוט פחד, הוא פחד שהוא יזיק לשרון... הוא לא
התכוון לעשות שום דבר רע, באמת שלא"
"זה בסדר, אנחנו מאמינים לך, את יכולה ללכת עכשיו..."
ברגע שיצאתי משם הרגשתי הקלה ענקית, שירדה לי אבן מהלב,
שסופסוף ספרתי, שעשיתי משהו...עשיתי משהוא למען האחים שלי...
משהוא מועיל, הרגשתי שאולי עכשיו, עכשיו הכול יהיה בסדר, עכשיו
נוכל לחזור לחיים האמיתיים שכבר שנים שאנחנו מנותקים מהם...
כשיצאתי שגיא חיכה לי, הוא עדיין היה בהלם מכול מה שקרה...הוא
היה פשוט הרוס.
"איך היה?" "בסדר....אני חושבת שהלך די טוב" אמרתי וחיבקתי
אותו, הוא ליטף את ראשי ואמר "טוב, אני חושב שכדאי שאכנס
עכשיו..."
"בהצלחה, אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהב אותך"
לאחר ששגיא יצא, הוא היה עם חיוך על הפנים...שאלתי אותו מה קרה
למה הוא כל כך שמח והוא ענה שהוא בטוח שהכול יהיה בסדר,
שהשוטרים בצד שלנו, ושטוב מאוד שאמרנו את האמת... הוא אמר שהוא
פשוט יודע שהכול יסתדר... נורא שמחתי גם אני, וביחד הלכנו לבקר
את רון.
בבית החולים, רון כבר התעורר, ספרנו לו על כל מה שקרה, אמרנו
לו שאודי לא ייפגע בנו עוד, ושמעכשיו הכל יהיה בסדר...רון היה
נורא עייף ומבולבל, הוא לא בדיוק הבין, אבל הוא די שמח, הוא
הרגיש בערך למה התכוונו.

לאחר מספר ימים, רון כבר השתחרר, היו לו כמה תחבושות, וגבס
ברגל ימין... אבל הוא הרגיש הרבה יותר טוב. אודי, לעומתו עדיין
בתרדמת... ומצבו בסימן שאלה גדול.
למרות כל הכעס, הטינה, והשנאה שרכשתי לאודי, מעט ריחמתי
עליו... התחלתי לחשוב על מה ייקרה אם הוא ימות, מצד אחד זה
יהיה טוב מאוד בשבילנו, אנחנו נפסיק לחיות בפחד, אמא תחזור
להיות כמו קודם...והכל יהיה כל כך טוב. אבל עדיין הרגשתי נורא
במחשבה הזאת, עדיין, זה חיים של בן אדם... למרות שאני בספק אם
אפשר לקרוא לו בן אדם... חשבתי שאולי הוא פשוט זקוק לעזרה,
שאולי יש לו בעיה נפשית, והוא צריך מישהו שיעזור לו, שיוציא
אותו מזה, אולי אפילו ללכת לבית משוגעים. כי מוות, זו מילה
גדולה מידי, מפחידה מידי.
היה לי מן דחף חזק ללכת ולבקר אותו, לא יודעת מאיפה הדחף הזה
בא, או למה בכלל... אבל פשוט הרגשתי שאני חייבת, להיכנס לראות
אותו, לראות אותו כנוע לשם שינוי, כנוע בניגוד אלינו, לראות
אותו חסר אונים, חסר כוחות... קצת שנאתי את עצמי על שהרגשתי
ככה, הרגשתי קצת רעה, איך אני יכולה להרגיש ככה לבן אדם... אבל
פשוט כל מה שהוא עשה לנו גרם לי לטינה עצומה כלפיו... טינה
שמתגברת בכל פעם שאני מסתכלת בעיניהם העצובות והמפוחדות של
התאומים, טינה שכמה שארצה לא אוכל להעלים אותה, לא אוכל
לסלוח...!
כשנכנסתי לבקר אותו הרגשתי הרבה רגשות מעורבות, שונות. התקרבתי
אליו לאט לאט, עד שהתיישבתי על ידו... הסתכלתי עליו מספר דקות,
ואז אמרתי "הגלגל הוא עגול...תראה, בסוף הכל חזר אלייך...
עכשיו אתה זה ששוכב כנוע, עכשיו אתה זה שסובל ולא מסוגל להגן
על עצמך... לא מסוגל להתגונן..." לפתע עיניו נפקחו... נבהלתי
נורא וצעקתי לאחות שתבוא מהר... הוא לא זז, רק עיניו היו
פקוחות, מסתכלות אלי במבט מפוחד, במבט כואב, ומעורר רחמים...
מבט שגרם לי להיבהל מעט, ועם זאת לרחמים רבים, התחלתי לרחם
עליו, למרות כל מה שהוא עשה לנו, העניים שלו היו כואבות
ונוצצות, כאילו שבכל רגע הולכות להישטף בדמעות, מבט כמו של ילד
קטן שפוחד נורא מהחושך, ומרגיש חסר אונים.
כשהאחות הגיע, היא בדקה אותו ואמרה שיש מעט שיפור במצבו, שהוא
פקח את עיניו והוא ער לסביבה, אבל לא מסוגל לזוז, שהוא מסוגל
להזיז רק את עיניו.

עכשיו אנחנו כבר מספר חודשים לאחר כל המקרה... פנינו לקבוצות
תמיכה, שבה אנחנו משפרים את היחסים המשפחתיים עם אמא. זה עובד
טוב מאוד... יש שיפור בהדרגה, עכשיו כבר אפשר לראות על פניה
שוב את החיוך לפעמים... עכשיו כבר אפשר לקבל ממנה חיבוק ומילה
אוהבת, עכשיו כבר אפשר להתחיל לסלוח.
היחסים עם שגיא נפלאים מתמיד, אני מרגישה שהוא האחד שלי, שהוא
הנפש התאומה שלי... האדם שהכי מבין אותי, שהכי קרוב אלי בעולם.
האדם שהכי חיזק אותי בתקופה הקשה כל כך שעברנו... הוא תמיד היה
לצידי ולצד התאומים ולא עזב אותנו לרגע.
הכאב המתמיד בעיני התאומים, והמבט המופחד שלהם מתחיל
להתפוגג... עכשיו, כשאני מסתכלת בעיניהם, הרבה פעמיים אני רואה
עיניים צוחקות... עיניים מחייכות, שמחות...מלאות ילדות...
בניגוד לעיניו של אודי, אני עדיין הולכת לבקר את אודי פעמיים
בשבוע, רק יושבת שם, ומסתכלת עליו... על עיניו, הכואבות,
הסובלות, המתחרטות... על המבט העצוב... שלפעמיים גורם לי לבכות
ואני מרגישה כלפיו רחמים, רחמים שמשולבים עם רגש של ניצחון.